אפרת ברזל: אני לא יכולה לשאול אותו מה הוא הרגיש, אבל אני יודעת

אני יושבת וקוראת בשקיקה את הספר שכתבה הרבנית רבקה וולבה ע"ה, "ואמונתך בלילות".

בחשכת הלילה של מצבי החיים, צריך הרבה אמונה.

אני קוראת על הפלישה של הגרמנים לליטא בשנת תש"א, על אבא שלה, מרן הגאון הצדיק רבי אברהם גרודזינסקי זצוק"ל, האיש הענק הזה. היא מתארת את האור היהודי הזך סביבו, ומאידך את חושך האלימות של הצוררים המפחידים האלה.

אני מדלגת בתוך עצמי כמה פעמים בזמן הקריאה. פעם אחת אני נכנסת אל הילדה שהיא הייתה שם, פעם אל האישה הבוגרת שכתבה את המילים שנים אחר כך, מדמיינת איך היא דיברה אותן קודם, במהלך החיים, בטח, אולי, אל בעלה. רצה לעצמי עם הקריאה למלחמה של עכשיו.

מתלבטת אם בדור הזה, של השנים האלה, קל לנו יותר כמבוגרים לקלוט מה הם הרגישו שם מאז שבורא עולם קירב אלינו מאורעות קשים. מתלבטת איך המלחמה ההיא מצטיירת אצל צעירי הדור שלנו עכשיו, האם זה מוחשי להם יותר? האם כבר לא יכולים לשמוע? לשאת?

ציטוט: "והנה בשבת בבוקר, בשעה שבע, פרצו לגטו הקטן, זה הגטו שבו אנו התגוררנו, חיילים ליטאיים. חמושים בנשקם נכנסו לכל בית. ובלי אומר ודברים, ללא מילת הסבר, גירשו את יושבי הבתים. 'מהר! מהר!', דחקו בהם וזירזו אותם לעזוב את הבית מבלי שיספיקו לקחת איתם חפצים לדרך, מבלי שיוכלו לחשוב מה מתרחש כאן בעצם, זו היתה דרכם השטנית להתעלל בקורבנותיהם".

יומיים אחר כך, אני משוחחת עם הרבנית שוורצמן, הבת של הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל והרבנית רבקה ע"ה, מראיינת אותה על אמא ועל לינדינגה, על ההיכרות בין אמא לאבא אחרי המלחמה בשבדיה, ואיך היא נפגשה בארץ עם עוד בחורים אחרים, ואף אחד לא השתווה לגר"ש וולבה, שהיה עדיין בשבדיה כשהרבנית כבר הגיעה לכאן. היא חיכתה לו שיעלה לארץ גם הוא, והם התחתנו. תשע שנים הפרש ביניהם.

היא הייתה בת 24, והרב בן 33.

איך הילד הזה, הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל, מספרת לי בריאיון בתו, ילד, מברלין, נכנס עם אמא שלו לבית כנסת פעם ראשונה בחייו כשהיה בן שמונה. אמא לקחה אותו.

ואני לא יכולה לשאול אותו מה הוא הרגיש שם בבית הכנסת שסימן לו, "בוא", כי הוא כבר לא פה.

אבל אני לא צריכה לשאול אותו, כי אני יודעת.

יודעת מה הוא הרגיש. אני מכירה ילדות חילוניות שלקחו אותן לבית הכנסת.

והרבנית שוורצמן מספרת שאבא שלה הגיע בתחילה ללידינגה כדי ללמד שיעורים פרטיים ילד בן שש, ואמה, שלימדה שם עברית, יכולה הייתה לעשות זאת מפני שאצלם בבית היו מדברים עברית, אבל רק בשבת.

איזה קדוש זה לדבר עברית רק בשבת?!

ואני רוצה לדבר עם אמא ואבא של הרבנית רבקה וולבה ע"ה, כדי לשאול אותם על ה"לכבוד שבת" השפתי הזה, וחושבת כמה זה גאוני להעביר לילדים גאוות יחידה של מילים שנאמרות רק בתוך זמן קדוש מיוחד, מבינה כמה דברים שאנחנו חווים ולומדים בילדות מיטיבים עמנו לשימוש, בבגרות.

ואני חוזרת אל הספר ובעמוד עשרים וחמש נתקלת בעובדה שמרבית תלמידי ישיבת סלובודקה ביקשו לחזור הביתה כשהתחילה המלחמה, גם מפני שהישיבה נסגרה בשל המצב באירופה, אבל גם בגלל שבכפרים שמהם הם באו עוד אפשר היה למצוא מצרכי מזון תמורת בגדים וחפצי ערך.

"תלמידי הישיבה הגיעו אלינו הביתה", כותבת הרבנית בספרה, "לשאול את אבא הי"ד, מה לעשות", אבא, המנהל הרוחני של ישיבת כנסת ישראל. סבא שלה ר' יצחק גרודזינסקי ורעיתו, הוריו התגוררו בוורשה מרן החפץ חיים זצוק"ל התארח אצלם כשהיה בוורשא. מהצד השני, של הרבנית, בסלבודקה, גרו סבה הגה"צ רבי דב צבי הלר זצוק"ל, שהיה המשגיח של הישיבה.

אם יש לכם סלט בראש עכשיו ממה שעשיתי כאן, תחשבו מה יש לי. בעלת תשובה שכמוני.

"יש לציין", כותבת הרבנית, "שבימים האלה של תחילת המלחמה, אבא היה היחיד מהנהלת ישיבת סלובודקה שנותר במקום. ראש הישיבה, מרן הגרי"א שר זצוק"ל היה בשוויץ, וחתנו הגאון הגדול רבי מרדכי שולמן זצוק"ל, שהה באמריקה".

ואני מרימה את העיניים מהספר וחושבת לעצמי, מרן הגרי"א שר זצוק"ל? הגאון הגדול רבי מרדכי שולמן זצוק"ל? מה זה?

רק עכשיו בפסח האחרון ראיתי את הנכדות שלהם.

ואני ממשיכה וקוראת.

הרב שר? הרב שולמן?

מה זה, אני מכירה את הנכדות שלהם, אלה באמת הן? אחת עם שיער ארוך, פלפלית לא קטנה, ואחותה, כזו שמדברת כל הזמן ועושה תנועות מצחיקות עם הידיים.

הרב שר? והרב שולמן? ואני ממשיכה לקרוא ומבינה שמדובר בשתי ילדות שאני זוכרת אותן עוד כשהן נולדו. הרב שר? והרב שולמן? אני לא רק זוכרת שהן נולדו, אלא אני ממש הייתי בלידה שלהן.

ואני ממשיכה לקרוא ומבינה, שהנכדות של הרב שר והרב שולמן, הן גם הנכדות שלי.