"אל תוותרי על הכאב! הכאב יכול להיות גם כלי לריפוי"

"כבר 3 ימים אני רק מנקה את הבית לפסח! אני לא ישנה כמעט בכלל, כי אני מתעוררת לתינוק כבר כמעט שבועיים ברצף, ושמעון מגיע והולך כמו תייר", התעצבנה תהילה.

"זה ממש מכעיס, מרגיש שהכל נופל עליך", אמרתי לה.

"כן. כמה שיחות, צעקות וריבים שרפתי בלנסות להסביר לו, והוא פשוט לא מבין. התייאשתי סופית, ואני מרגישה שאולי פשוט עדיף לוותר. אני מרגישה שבא לי לקבוע איתו במדרגות הרבנות מחר בבוקר", ענתה בדמעות.

"אבל מה הרגשת, שגרם לך ככה לוותר?", שאלתי.

"שהוא לא רואה כמה אני סובלת, כמה קשה לי וכמה אני לבד, והוא ממשיך כרגיל, כאילו הכל טוב", אמרה.

"ומה היה מקל עליך את הסבל הזה?", שאלתי.

"אם שמעון היה בא אלי ואומר לי: את צריכה עזרה? איך את מרגישה? איך אני יכול להקל עליך? אני שם לב שאת לא ישנה כבר כמה לילות, בטח זה ממש קשה...", ענתה.

"מצוין, טוב שאת יודעת את זה. ועכשיו, בואי נלמד להביא את הצורך הזה בצורה נכונה.

"השורש של הכאב אצל האישה הוא שהיא לא מקבלת מילוי בקשר הזוגי שהיא כמהה לו כל כך. את מרגישה שאת צריכה ששמעון יראה אותך, ואת לא מקבלת את זה, ואת נשארת חסרה וכאובה. המקום הזה מפתח תסכולים, כעסים ותחושת מרמור תמידית בתוך הקשר", הסברתי.

"ומה עם שמעון? אצלו יש כאב רק אם נשברת לו הרגל?", שאלה תהילה.

"אצל שמעון הכאב הוא כשהוא לא מצליח לממש את הרצונות שלו, להשפיע אותם".

"נו? אז למה הוא לא מביא את הכאב הזה שלו? למה הוא משאיר אותי לבד עם הכאב הזה?", שאלה.

"כמו שאת התאכזבת משמעון, הוא גם התאכזב מהיכולת שלו להשפיע עליך את הרצונות שלו, בין אם הוא מרגיש שמשהו משובש אצלו ובין אם הוא מרגיש שמשהו משובש אצלך. הדבר הזה מוביל למסקנות קשות על עתיד הקשר, ומייצר ייאוש שכל אחד מתמודד איתו באופן שונה".

"אז מה אני אמורה לעשות? איך אני יכולה לשנות את זה?", שאלה.

"הדרך לשינוי אצל האישה היא לנווט את הכל פנימה".

"מה הכוונה לנווט פנימה?", שאלה.

"לא להגיד לשמעון מה את מצפה ממנו, מה את דורשת, ולאיים עליו. כל התנועות האלה הן תנועות החוצה, ולא פנימה", הסברתי.

"אז איך הוא ידע?", שאלה.

"את בודקת פנימה, מתוך החיסרון הזה, מתוך הכאב את שואלת את עצמך: מה אני כמהה להרגיש? ובמקום להוכיח לעצמך שוב ושוב דרך שמעון שאת אף פעם לא תקבלי את זה, תשאלי את עצמך מה יגרום ויאפשר לך להרגיש את זה".

"אבל איך אני ארגיש את הערך בזה?", שאלה תהילה.

"איפה הערך גדול יותר? בזה שאת רוצה ששמעון יראה אותך, או שהוא ירצה מתוכו לראות אותך?", שאלתי.

"שהוא רוצה לראות אותי, ברור", אמרה.

"זו הכמיהה שלך. הכמיהה מזכירה לך ששמעון אכן רוצה, את זה ומתאפשר לך להניח את הרצון הזה בלי לוותר עליו באמת".

"אבל עד מתי אני אמשיך להרגיש את הכאב הזה?", שאלה תהילה בייאוש.

"באנו לעולם לעבור מסע ריפוי. כשאנחנו פוגשות כאב, צריך להודות על כך, כי זה חלק ממערכת איתותים משמעותיים מאוד של הגוף והנפש. כשהכאב ממשיך, זה מאותת לנו שאנחנו לא ממוקמות נפשית נכון מול הסיטואציה, ולא קולטות את האמת. הכאב הוא כמו רדאר שעוזר לנו לקלוט מה אמת ומה לא.

"המחשבות האלה שאת חושבת שאת לא נראית, לא יקרה או חסרת משמעות – אלו מחשבות שמכאיבות ומצמצמות אותך, כי הן לא אמת. את צריכה לעשות להן הארקה, לתת להן להתפרק ולהתמוסס בתוכך ולעבור תהליך של ריפוי. הסכימי להרגיש את הכאב שמתעורר, פשוט תהיי עם עצמך בנוכחות מלאה, ואט אט הכאב יחלוף".

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן