"הבת שלך רוצחת את הנפש של הבת שלי, וזה באמת לא אכפת לך?"

כיתה ז, אני עומד מול התלמידים שלי ומרגיש איך שהפתיל שלי נשרף, אבל תכל'ס, אין לי כל כך מה לעשות: אני שומע איך כמה תלמידים מתכננים את בילוי אחר הצהריים שלהם, מחליפים אופציות למיקומים. שום מילה על זה שאחד מהתלמידים שלי פשוט לא נמצא בקבוצה הזו וממילא אף אחד גם לא מתכוון להזמין אותו לבילוי המשותף.

בהפסקה אני לוקח שניים מהתלמידים שלי, ומתחיל לתחקר אותם: "תגידו, מה נסגר? אתם אמיתיים? כאילו באמת אין לכם מושג מה שאתם עושים? גמרתם עם הנער...".

הם מסתכלים עלי. ואז אחד על השני. ושוב עלי, במבט חלול שגורם לי להרהר אם הם עושים את עצמם, או שבאמת אין להם מושג מה הם מעוללים. ואז אחד מביניהם עונה לי:"אבל המורה, אי אפשר להיות חבר שלו! באמת. ניסינו! הוא פשוט עושה דווקא".

ואז השני מתפרץ ומוסיף: "לא באמת, הוא אחד המעצבנים שאי פעם פגשתי. כל הזמן מקלל ורב איתנו. חלאס, אין לנו כוח ליצור הזה. למה אנחנו צריכים לסבול אותו גם אחר הצהריים? לא באמת, עשינו משהו רע?".

הסתכלתי עליהם והבנתי שהתמונה מורכבת יותר. לבד לא אוכל. אני חייב את ההורים איתי. התקשרתי להורים ושאלתי אותם אם הם אי פעם הסבירו לילדים שלהם מה באמת המשמעות של ילד או נער דחוי, ומה ההשלכות שהדחייה עלולה לעולל לו לכל החיים.

הם ענו לי בנימוס. הכירו בחשיבות השיחה ולא, אף פעם לא יצא להם לדבר עם הילדים שלהם על העניינים האלו. פשוט, הילדים שלהם אף פעם לא היו במקום הזה, והם גם מאוד מאוד עסוקים. באמת. כאילו, הם לגמרי מודעים לנחיצות העניין, אבל מלחמת ההישרדות של החיים והיומיום... כלומר, לך תדבר עם הילד שלך על חרם ועל כמה שהוא חייב לגלות מעורבות וסולידריות חברתית, רגישות ואכפתיות, כאשר אתה מוצף במיילים שמתרגשים עליך שוב ושוב.

*

ואז הגיע המכתב שקיבלתי למייל לפני שבוע, ואני מביא אותו כלשונו.

"שלום אבינועם. ראיתי אצלך פוסט בעניין, וחשבתי לפנות אליך.

"יש לנו ילדה מקסימה בכיתה ה'. לאחרונה שמנו לב בעלי ואני שבמקום לצאת אחר הצהריים עם החברות שלה, היא לא מפסיקה לשבת מול המחשב.

"כשאמרנו לה: 'למה את לא יוצאת קצת עם החברות שלך למרכז?', ענתה לנו שכמה בנות מהשכבה נמצאות בקבוצה, והיא לא אחת מהן. כשביקשה להצטרף, החברות שלה התחילו לצחוק לה בפנים ואמרו לה: 'למה נראה לך שיצורה כמוך תהיה ביחד איתנו בקבוצה...באיזה סרט את חיה?'.

"הרמתי טלפון למחנכת הכיתה, שאמרה לי שהיא מצטערת, אבל בכל מה שנוגע למה שקורה לאחר בית הספר אין לה כל כך מה לעשות. היא מודעת לתופעה. דיברה באופן אישי עם הבנות. עדכנה את ההורים שלהן. ובכל זאת, התופעה ממשיכה. אין לה אפשרות, כך הסבירה לנו, להכריח את הבנות הללו לצרף את הבת שלי לכל פעילות שלא מתרחשת במרחב הבית ספרי.

"התקשרתי לאמא נוספת, שלא הבינה מה אני רוצה ממנה: 'את רוצה שאני אכריח את הבת שלי להיות חברה של מישהי שהיא לא רוצה?', ענתה לי.

"האמת? לא ידעתי אם היא עונה לי בצחוק או ברצינות.

"תגידי, גברת, את אמיתית? הבת שלך רוצחת את הנפש של הבת שלי, וזה באמת לא אכפת לך?

"ויודע מה הכי כואב לי? שהאמא הזו נחשבת לאחת מהאמהות היותר מעורבות בקהילה. אחראית על מיליון מיזמים. איך זה יכול להיות שהיא לא שמה לב לזה שהבת שלה רומסת ומשפילה את הילדה שלי? איך היא ישנה טוב בלילה?

"שלחתי הודעה מיוחדת לוועד ההורים, ואמרתי להם שהתופעה הזו חייבת להיפסק. הוועד שלח איזו הודעה לקונית, אבל זה לא באמת עזר...

"ועכשיו? אנחנו אובדי עצות, לא יודעים כל כך לאן לקחת את זה, ורק רואים איך שהילדה שלנו קמלה לנו מול העיניים, ולא יודעת את נפשה מרוב צער. אנחנו רואים מה שעובר עליה וכמה שהיא סופגת, וזה ממש מטריד אותנו.

"יש מה לעשות? האם אין למערכת החינוך שום דבר אמיתי לעשות עם התלמידות הללו וההורים שלהם?

מיכל א".

*

ואם אתם שואלים מה נסגר עם התלמיד שלי? טוב, הלוואי שהייתי יכול לכתוב לכם הפי אנד. הוא פשוט לא הלך איתם, והמשיך להיות מחוץ לקבוצה השכבתית.

והאמת? שהטור הזה ממש לא בא להאשים את המורים או ההורים. זה לא העניין שלו. רק לציין שבסוף אנחנו נשארים עם עוד תלמיד שצולק לכל החיים.