הספסל שנשבר בבית הכנסת: פסק דין מפתיע מבית הדין של בעלי התוספות

רמרו היא עיירה קטנה באמצע הדרך בין שטרסבורג לפריז. חיות בה 384 נפשות. כבר תשע מאות שנה שאין בה יהודים. מסע הצלב השני, שניהל הכומר ברנרדוס, חיסל את הקהילה היהודית ברמרו, שנקראה בפי היהודים "רומרוג". רוב הצלבנים במסע זה מתו באמצע הדרך, בעיקר מחמת ניהול רשלני, אבל על הדרך הם זרעו הרס וחורבן בקהילות ישראל.

רבים-רבים מלומדי התורה היו מוכנים לתת את כל אשר להם, כדי לזכות לביקור קצר ברובע היהודי של רומרוג, שנים ספורות לפני המסע הזה, שכן בעיר הזו חיו רבי מאיר מרומרוג, חתנו של רש"י הקדוש, שהיה נשוי לביתו יוכבד, ובניו: רבי יעקב, המכונה רבנו תם, ורבי שמואל, המכונה רשב"ם, (אחיהם, רבי שמשון, היה סבם של הריצב"א והר"ש משאנץ). חתנו האחד הוא רבי שמחה בעל מחזור ויטרי, אביו של רבי יצחק, "ר"י הזקן", וחתנו השני הוא הריב"ן, מפרש התלמוד ובעל התוספות. רבי מאיר ואשתו יוכבד האריכו ימים, עד שנת 1135, שנים ספורות לפני מסע הצלב, וזכו לראות את צאצאיהם ענקי התורה מנחילים את התוספות לעם ישראל.

יהודי שחי ברובע היהודי הקטנטן של רומרוג יכל ללמוד מפיהם של כל גדולי בעלי התוספות, שהם עצמם למדו את התורה מפי רש"י הקדוש. כל הספקות והשאלות המתעוררים לנו בלימוד התוספות, היו פשוטים וברורים שם, באותה עיירה קטנטונת. היום נספר על דיון אחד שהתנהל בין גדולי התורה של רומרוג.

רחוב היהודים היה רחוב אחד, צר וארוך, המסתיים בבית הכנסת. היהודים גרו צפופים, בבתי קומות צמודים זה לזה. בבית הסמוך לבית הכנסת דרה אלמנה עניה בשם מרים. היא היתה מהמשפחות הראשונות שהגיעו לרומרוג. ביתה היה בקומת הקרקע, וממנו יצאה חצר קטנה, הגובלת בשערי בית הכנסת. מרים טיפחה את ביתה. בחצר היה ספסל עץ מעוטר, ומעליו הודלתה גפן קטנה.

באחד הימים נערכה שמחה בבית הכנסת. כל יהודי העיירה התאספו בו, ועוד אורחים רבים. כטוב לבם של האורחים טיילו הם בבתים הסמוכים, וארבעה מהם ישבו על הספסל בחצרה של מרים, ונהנו מאווירת השמחה. תוך שהם ששים ושמחים, נשמעו חריקות קטנות מכיוונו של הספסל, שהיה בא בימים, ממש כמו מרים עצמה. היא היתה יושבת עליו בעצמה, אבל הוא לא פילל לארבעה אורחים כבדים... לא חלפה שעה קלה – והספסל קרס תחתיו. העץ העתיק הפך לערימת שבבים, ועיטוריו היפים התפזרו לכל עבר. האירוע העכיר מעט את השמחה, אך היא הסתיימה בכל אופן בכי טוב.

למחרת הגיעה מרים לבית הדין, לתבוע את האורחים שהכבידו על ספסלה ללא רחמים. בבית הדין ישבו שלשת גדולי הדור: רשב"ם, רבנו תם ורבנו עזריאל. לכאורה, המקרה פשוט מאד: ארבעת האנשים הזיקו את ספסלה, הם התיישבו עליו בכלל בלי רשות, ובלי הקשבה לצרכיו ולמצבו, ולכן עליהם לשלם, כל אחד רבע דמי הספסל. אך רשב"ם, שהיה זקן הדיינים, הפתיע את בית הדין בפסיקתו: היושבים פטורים!

מדוע? שאלו רבנו תם ורבי עזריאל.

"האם אינכם זוכרים מה שלמדנו אצל סבא, רבנו שלמה?", שאלם רשב"ם, במסכת בבא קמא, חמישה אנשים שישבו על ספסל ושברוהו – חייבים, כגון פפא בר אבא, והסביר רש"י דווקא כגון אותו אדם שנקרא פפא בר אבא, שהיה שמן מאד. מדבריו הבנתי כי סתם ספסל שאול לישיבה לאנשים, אין בני אדם מקפידים על ישיבה על ספסל, ובמידה והם לא מרשים שישבו, הם צריכים לכתוב פתק. רק אדם שמן מאד צריך להבין שאין סתם ספסל שאול לו, כי הוא עשוי לשברו. אבל אנשים רגילים, הם שואלים, ומותר להם לשבת. לכן אם הספסל נשבר, זה משום שהוא כבר זקן, "מתה מחמת מלאכה". כל ספסל בא יומו, אז היום הוא יומו של ספסל עתיק וקשיש זה. צר לי על הפסדה של האלמנה, אבל התורה הקדושה מצווה עלינו שלא לרחם בדין על אף אחד.

"איני מסכים איתך", השיב רבנו תם. "לא מסתבר כי כל אחד יכול לשבת על ספסל כרצונו, ואפילו אם יישבר. הרי ככל שיותר אנשים יושבים, הספסל מתבלה. לדעתי, הגמרא התכוונה לתאר באמירה 'כגון פפא בר אבא', שאותו אדם שמן, בכוחו הגדול, הכביד על היושבים האחרים, ולכן לא הצליחו לקום. דווקא לכן הם פטורים, כי הם לא אשמים שאותו שמן הכביד עליהם. אבל סתם אנשים שיושבים על ספסל, אחראים לשלומו ולרווחתו". "גם אני סובר כדברי רבנו יעקב", הוסיף רבי עזריאל, וכך, ברוב הדעות, נפסק כי האורחים שוברי הספסל חייבים לפצות את האלמנה (כל הסיפור הזה מסופר בתוספות מסכת בבא קמא דף י' עמוד א').