מדוע לבעל מום אסור לשרת במקדש?

העיר ירושלים, שלשת אלפים שנים לפנינו. שני ילדים משחקים על גבעה הסמוכה לעיר, מטפסים על העצים, משליכים אבנים, כמנהגם של ילדים. לפתע נופל אחד הילדים ונפצע. הוא נתקף חרדה עצומה, ומתחיל לרוץ במהירות הבזק ל... בית הכנסת. הוא מחפש את אביו שיענה לו על שאלה דחופה. מה היא השאלה הדחופה המטרידה את הילד?

אותו ילד היה כהן. הוא ידע שאם ייפול בו מום, הוא ייפסל מעבודת המקדש. אביו יקריב קרבנות על גבי המזבח, אחיו יזו את הדם אל היסוד, אבל לו – יהיה אסור לעבוד. מום אינו בהכרח אדם שחסרה לו יד, למשל. גם דברים קטנים הרבה יותר עשויים להיחשב למום. במסכת בכורות מנויות צורות רבות של בעל מום, הפוסלים את הכהן מן העבודה.

אך מדוע פוסלת התורה בעל מום מלשרת? האמנם זו אפליה? תפיסה בלתי מתקדמת, כביכול, של החריג והשונה?

בזמננו מושקעים מאמצים גדולים מאד להנגיש כל פעילות וכל מקום לנכים. ישנם אמצעי עזר לחירשים, לעיוורים ולמוגבלים מכל סוג. האם התורה לא מכירה בצורך שלהם לשוויון? האם חלילה מפלים אדם בגלל דברים שאינם תלויים בו?

ודאי שאין זו הסיבה, והרי אנשים בעלי מום תפסו מקומות נכבדים ביותר ביהדות. משה רבנו בעצמו היה כבד פה וכבד לשון, לפי חז"ל מחמת כוויה שקיבל בילדותו. אחיה השילוני היה עיוור, או על כל פנים לא ראה היטב "קמו עיניו משיבה". כך גם יצחק אבינו לעת זקנתו. ואלו היו אבותינו, נביאים שה' דיבר עמם, שהנהיגו את העם!

לפי הרמב"ם במורה הנבוכים, הסיבה שבעל מום אסור לשרת במקדש, היא משום שהוא מייצג את ה', הוא משרת ה', ודרכם של אנשים לפעמים להסתכל בעין עקומה על אדם בעל מום, אף על פי שזה כמובן לא ראוי, וכך יבואו לזלזל בחשיבות העבודה. ספר החינוך מוסיף כי עבודה של בעל מום עשויה להביא להסחת דעת, כפי ההלכה שכהן שידיו צבועות בצבעים (מחמת עבודתו למשל) לא ישא את כפיו, משום שאנשים מתבוננים בדבר חריג המושך את העין, וזה מסיח את דעתם.

עוד יש להוסיף, שגם בעידן המודרני, שבו אנחנו משתדלים לתת זכויות לכל אדם, בלי קשר למצבו הפיזי, מוצאו וכו', עדיין, ישנו מושג שנקרא "תפקיד ייצוגי". עם כל הרצון לתת שוויון לבעלי מוגבלויות, אף אחד לא ימנה אישה עיוורת להיות דיילת במטוס, או אדם מגמגם להיות מגיש המהדורה המרכזית. זה פשוט לא מתאים. גם העבודה במקדש היא תפקיד ייצוגי.