טורים נשיים
כשרופא גדול שם לב לילד קטן, זה מה שקורה
"ידעתי", הוא הריע, "ידעתי שהוא מיוחד כל כך. הרגשתי עליו. יש לכם ילד מהמם ומיוחד, מניסיון", את קריצת העין הרגשתי מבעד לאפרכסת. וגם את החיוך וההתרגשות
- שני שין
- א' אדר ב' התשפ"ד
(צילום: shutterstock)מסיבת סוף שנה בגן הייתה מפתיעה מאוד – היא הייתה ללא אימהות!
בהתחלה, כשדינה הגננת התקשרה לבשר לי זאת, הייתי המומה. ממתי חוגגים מסיבת סוף שנה ללא אימהות? הרי כל השנה אנחנו משקיעות כל כך, טורחות, עוקבות, מתמרצות ומתגמלות. בשביל מה, אם לא בשביל לבוא למסיבת הסיום ולרוות קצת נחת?!
דינה הסבירה שישנן אימהות שמתביישות שיבואו וייראו את בנן חביבן, מחמל עינן, בגן תצפית. זו בושה, לדעתן. משפחות טובות לא שולחות ילדים לגנים כאלה, נקודה. ואם כן, אז לא מגלים זאת לאף אחד. עכשיו הבנתי למה לא שלחו רשימה של כל ילדי הגן עם טלפונים, כמו שמקובל...
סוף שנה כזה, בכיתת גן כזו, הוא ממש מורכב. אי אפשר לעשות מתנה משותפת לכלל הצוות מכל ילדי הגן, מה שאומר שהייתי צריכה להכין אחת עשרה מתנות! שוות! כדי שבשנה הבאה יהיה במי להשקיע, ויהיה גם רצון.
מתנה לגננת, לשתי הסייעות, מתנה לקלינאית התקשורת, למרפאה בעיסוק, לפיזיותרפיסטית, לפסיכולוגית, למנהלת, לרכזת של כל טיפולי הפרא רפואי ולשתי ממלאות המקום. כל מתנה הייתה צריכה להיות מושקעת ומכובדת, הוקרה על השנה שהייתה וציפייה לשנה שתהיה.
להגיע במיוחד לגן ולחלק לכולם, לא נעים. כמה פשוט היה אם מסיבת סוף השנה הייתה עם אימהות.
הקטע הזה של "מה יגידו" ממש לא מוצא חן בעיני. אני חושבת ממש הפוך.
כל הכבוד להורים שדואגים לילדים שלהם כבר בגיל כזה, ששמים לב אליהם ואכפת להם מהם. זה ממש ראוי להערכה ולהערצה. בושה להורים שטומנים ראש בחול ואומרים "זה יעבור", ואז זה באמת עובר לממדים גדולים יותר, ובשביל לתקן ולקדם משם דרושים הרבה יותר כוחות נפש וגוף להורה ולילד, אם בכלל.
יונתן יצא מאושר בבוקר, מסורק ומגונדר כיאה לילד החוגג מסיבת סוף שנה ראשונה בגן. חולצה לבנה מגוהצת עם פסים בשרוולים(!), מכנס סגול חציל מגוהץ ושלייקס. כמובן, גם כיפה תאמה להופעה.
אני מאמינה שהתרגש, כי לא הפסיק לתזז וללהג. היה קצת מסובך לסדר ולארגן אותו תוך כדי סיבובים ותזוזות.
השנה חלפה במהירות.
* * *
בעצת הרכזת בגן, רשמנו את יונתן לקייטנה של עזר מציון, כמובן אחרי בירורים אינסופיים ובלב לא קל.
יום ועוד יום עברו בקייטנה. יונתן חזר מאושר וזורח, וניסה למלמל את המנון הקייטנה שאותו קיבל בדיסק. שמנו את הדיסק במערכת, ויונתן היה נרגש כל כך – עשה תנועות ורץ ממקום למקום. איזה כיף שהוא נהנה שם. זה ממש מרגיע אותנו.
ביום הרביעי לקייטנה חיכינו בתחנה לאוטובוס. ניגשה אלי אישה, ולצידה ילד שעלה גם הוא עם יונתן לאוטובוס, ושאלה אותי בתרעומת: "באיזו זכות את שולחת את הילד שלך לקייטנה של עזר מציון?".
באותו רגע נגמרו לי המילים. לא עניתי לה, המשכתי לחכות לאוטובוס, והיא חיכתה לתשובה שבוששה מלהגיע עד היום הזה.
חזרתי הביתה נסערת. עדיין לא התרגלתי למצב הזה, שכולם שואלים, מעירים ומחכים לתשובות שלא הסכמתי לתת. בקושי את האינפורמציה לעזר מציון הצלחתי לנדב.
אולי זו הייתה טעות?
הטלפון צלצל.
"הלו?".
"היי, מדבר פרופסור קרביץ, רופא הריאות. מה שלומכם? האם באמת פניתם להתפתחות הילד כשביקשתי מכם? והיכן למד יונתן השנה?".
עדכנתי את הפרופסור הנחמד על השתלשלות העניינים, מהתפתחות הילד לגן תצפית, ומשם לתסמונת SMS הנדירה.
"ידעתי", הוא הריע, "ידעתי שהוא מיוחד כל כך. הרגשתי עליו. יש לכם ילד מהמם ומיוחד, מניסיון", את קריצת העין הרגשתי מבעד לאפרכסת. וגם את החיוך וההתרגשות.
יבורך הפרופסור הזה!
הכל קרה בשעת ההמתנה לחדרו של הפרופסור המדובר, הלא הוא פרופסור קרביץ. יונתן ישב לא רגוע, עבר ממני ליוסי ומיוסי לרצפה ולשאר הסובבים. הרמתי אותו עלי, והוא פשוט התחיל לצרוח, להשתולל ולהכות. התפרצות זעם במיטבה, רק אז לא ידענו שיש לזה שם.
בדיוק ברגעים אלו עבר שם הפרופסור, ראה את ההתפרצות, את הצעקות, ושאל: "אתם מחכים לי?". כשענינו בחיוב, הוא אמר: "אוקי, אשתדל להזדרז". אנשים אכפתיים, שראו את התייחסותו של הרופא ואת התנהגותו של יונתן, ויתרו לנו על תורם.
נכנסנו לרופא. הוא העביר כרטיס ואמר בחגיגיות: "כן, אמא'לה, מה בעיה?". הסברתי לו את הבעיה, והוא ראה זאת גם בכרטיס. זו לא פעם ראשונה שאנחנו אצלו, אבל זו כן הפעם הראשונה שיונתן ייחרת בזיכרונו עמוק...
"תראי, אמא'לה", וכאן הוא מתחיל להרצות תיאוריה שלמה לי ולבעלי על מה שיש ליונתן ולמה הוא כך משתעל ומתנשם, תוך כדי שאנחנו מנסים להעסיק אותו כדי להרגיע אותו מהעצבים שהשתוללו בו.
ואז הוסיף ואמר: "בואו נדבר כרגע על ההתנהגות שלו. מניסיוני רב השנים", קריצה (על אף שזה נראה נכון...), "ההתנהגות וההתפרצות הזאת, היא לא תקינה. זה קורה הרבה בבית?".
השבנו בחיוב.
"אתם צריכים ללכת דחוף להתפתחות הילד, אל תחכו עם זה", וכאן נקב בשם של נוירולוגית במרכז להתפתחות הילד שלהמלצתו היא טובה.
משם הכל התחיל.
הלכנו להתפתחות הילד, שלחו אותנו לגן תצפית , גילינו ילד נדיר במיוחד עם תסמונת SMS, והנה אנחנו כאן. מסיבת סוף שנה אחרי שנה מלאה ומרובת אתגרים.
שימת לב של רופא גדול להתנהגות של ילד קטן.