סיון רהב מאיר
הגורל היהודי לא אמור להיות כזה. אלוקים לא חפץ בקורבנות אדם, אלא בחיי אדם
מיום ליום מתברר גם עד כמה אפשר לחתוך בירוקרטיה, לקצר הליכים, לתקתק עניינים. סיקרתי השבוע את היוזמה להחזיר הביתה רכבים של מילואימניקים מהבסיסים ושטחי הכינוס. מדהים איך אפשר לעזור עם קצת תושייה ויצירתיות ורצון טוב
- סיון רהב מאיר
- כ"א חשון התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
ושוב הפרשה והחיים קשורים, כל כך קשורים. בכל בתי הכנסת בעולם היהודי פתחו בשבת בבוקר את ספר התורה וקראו את פרשת השבוע, פרשת וירא. אני לא זוכרת אם גם בעבר מצאנו בה כך את עצמנו.
- וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. את הסיפור הזה לומדים דורות על גבי דורות של ילדים בגן הילדים. הוא בעצם הבסיס לכל החסד וההתנדבות שאנחנו רואים כעת בעם. אברהם אבינו, אבי החסד של האומה, יושב ביום חם מאוד בפתח האוהל, זמן קצר אחרי שעבר ברית מילה. במקום להתאושש מהכאב ולנוח הוא יוצא החוצה. למה? הפרשנים מסבירים, וצורבים את התשובה גם בנו: כי הוא רוצה להכניס אורחים לביתו. הוא לא צמא למים אלא לחסד. הוא לא רעב לאוכל אלא לעזרה לזולת. הוא לא רוצה לנוח כדי להתמלא בכוחות אלא להיפך, הוא צריך לפעול ולעשות כדי לקבל כוח.חוסר היכולת שלו לתרום לחברה אפילו מצער את אברהם. רש"י כותב שאלוקים "ראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". כלומר, אלוקים ממש שולח אליו שלושה אורחים כדי לשמח אותו. אנחנו רואים את הרוח הזו כיום בישראל. את הרצון לקום בבוקר ולסייע איפה שרק אפשר. את הצער כשאי אפשר לעזור.
- וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. כשאברהם רואה שלושה אנשים שאולי צריכים עזרה הוא לא הולך אליהם, הוא רץ. כשיש דבר טוב לעשות, לא מתמהמהים. זהו "שולחן ערוך של חסד", ספר הוראות שעיצב את התרבות שלנו:מיום ליום, ככל שמתבררים ממדי המחדל, מתבררים גם ממדי המהירות והתעוזה שבה אלפים התגייסו ופשוט רצו דרומה, כדי לעזור לאחיהם במצוקה. מיום ליום מתברר גם עד כמה אפשר לחתוך בירוקרטיה, לקצר הליכים, לתקתק עניינים. סיקרתי השבוע את היוזמה להחזיר הביתה רכבים של מילואימניקים מהבסיסים ושטחי הכינוס. מדהים איך אפשר לעזור עם קצת תושייה ויצירתיות ורצון טוב. דיברתי השבוע עם מנהלת בית הספר החדש לילדי העוטף שהגיעו לירושלים. המיקום יוצא הדופן (והסמלי משהו) של בית הספר הוא יד ושם, בכיתות הלימוד של הקמפוס ללימודי השואה. בית הספר הזה, לכיתות א' עד י"ב, הוקם ביומיים.
- יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ... וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. חכמינו מספרים שהיה פה הרבה יותר מאוכל. נוצר פה קשר אנושי, חברות, וגם לימוד תורה משותף. אנחנו רואים בימים אלה קשרים נפשיים עמוקים שנוצרים בין הנותנים והמקבלים. חומות בין מגזרים קורסות, קהילות שונות לגמרי משתפות פעולה. מיטל שלזינגר מהמושב בצרה החליטה שדווקא היא וחברותיה צריכות לפנק את אנשי זק"א לקראת שבת. היא דאגה למאות ערכות, בדקה שהכול כשר למהדרין, וידאה שגם הספרים תואמים את אורח החיים של הילדים החרדיים של מתנדבי זק"א, ונסעה אליהם הביתה, לתת מתנה ולהגיד תודה. את הפוסט הנרגש שלה השבוע, שתיאר את כל הביקורים בחנויות ובבתים בבני ברק, היא סיימה כך: "בזמנים אחרים לא הייתי מסוגלת לשמוע מוזיקה חסידית, זה עשה לי פריחה בכל הגוף ואפילו אנטי. פשוט לא הצלחתי להתחבר לזה. היום המוזיקה הזו עשתה לי נעים לנשמה".
- כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. הפסוק הזה בפרשה הוא המפתח לכל. זה הסבר נדיר וחד פעמי, למה דווקא אברהם הוא אבינו, למה הוא נבחר לתפקיד כל כך חשוב? התשובה, לפי אלוקים: אני מכיר אותו ("כי ידעתיו"), הוא יחנך הלאה דורות של אנשים להיות כמוהו. אברהם נבחר כי הוא מחנך טוב ואבא טוב. זה הסיפור. הוא לא סתם סופר-מן חד פעמי של חסד, הוא הולך ליצור בעולם קהילה של חסד. הספר המפורסם של הילארי קלינטון נקרא It takes a village, דרוש כפר שלם, כלומר צריך קהילה וסביבה תומכת כדי לגדל ילד ולקדם אותו להתפתחות. אברהם אבינו בונה כפר כזה.ולהבדיל, אנחנו רואים איזה כפר בנו אויבנו. בהקלטה מצמררת נחשף השבוע כיצד אחד המחבלים מצלצל למשפחתו בעזה ומתרברב שרצח עשרה יהודים, וגם שלח להם תמונות בווסטאפ. הוא עובר בין בני המשפחה שמשבחים אותו ובעצם מבהיר לנו כמה זה חמקמק לדבר על "חפים מפשע". אחיו, אביו, אמו – כל מי שעל הקו שותף לאותה תפיסת עולם מזעזעת. אנחנו מתפכחים היום ומבינים כי זו תרבות, תפיסת עולם. כדי לגדל מחבל כזה, דרוש כפר שלם.
- וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד... וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם. לעומת החסד האינסופי של אברהם ניצבת האנטיתזה – סדום המושחתת. היא הפוכה לכל מה שהוא מייצג, אבל כשאלוקים מחליט להשמיד את סדום, אברהם מנסה להציל אותה. כאן מתנהל דיאלוג מדהים. אברהם מפציר באלוקים: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִים בְּתוֹךְ הָעִיר? הוא מחפש שוב ושוב כמה צדיקים בעיר שיצילו אותה, ולא מוצא. יש לפעמים רשעה כה חמורה עד שאין לה תרופה כי אם למחות אותה מעל פני האדמה. דווקא אם מבקשים צדק, זה המעשה הצודק והמוסרי ביותר שאפשר לעשות.ההקשר האקטואלי זועק: האם יש חמישים צדיקים בתוך עזה, שיוצאים בגלוי נגד הפוגרום, נגד הטרור? האם יש ארבעים אפילו, שמוכנים לעזור לנו למצוא את החטופים ולא מוכנים לרשע הזה? האם יש עשרה? האם העולם המוסלמי משמיע מספיק קולות צלולים וברורים מול הזוועה הזו?
- וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב. הנגב שמוזכר כאן הוא אותו נגב, גם אלפי שנים אחרי. אברהם הלך במקומות שבהם נחזור ללכת.
- וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ... וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹוקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. אברהם עומד בניסיון נורא של מסירות נפש: לעקוד את בנו. יותר מ-1,400 משפחות עומדות בימים אלה בניסיון הזה. עקידה של בנים, של סבתות, של אחים, של הורים. חיים גורי כתב: "את השעה ההיא, הוא הוריש לצאצאיו. הם נולדים, ומאכלת בלבם".
אבל הגורל היהודי לא אמור להיות כזה. אלוקים לא חפץ בקורבנות אדם, אלא בחיי אדם. פעמים רבות מספרים את סיפור העקידה בלי סופו: "אל תשלח ידך אל הנער". מאז ועד היום אנחנו מקדשים את החיים. יצחק ימשיך לחיות, ובסוף הפרשה מספרים לנו על לידת רבקה. מתוך העקידה יצחק יקום ויקים איתה בית. לא נשלחו אז סרטוני חתונה מרגשים מהשטח, אבל כל הזוגות שמקימים היום בית מתוך ההפיכה, הולכים באותה הדרך.
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".