יש דברים נסתרים, או: לא תמיד אנחנו יודעים את כל הסיפור

איך הייתם מגיבים לו נתקלתם במשפחה עם שלושה ילדים, בני שנה וחצי, שלוש וחמש, השוקלים יחדיו כמעט מאה קילו? אני יודעת איך אני הגבתי בתחילה כשנתקלתי בידיעה הזו, המספרת על יוגיטה רמשבאי בן ה-5 השוקל 48 קילוגרם, אנישה בת השלוש השוקלת 34 קילוגרם ואחותן בת השנה וחצי, הארש השוקלת 15 קילוגרמים. יותר נכון, איך הגבתי כשנתקלתי בתיאור התפריט המתפיח את הילדים בקצב כזה: שתי הבנות הגדולות, מסתבר, אוכלות מידי יום 18 לחמי צ'פאטי, קילו אורז, שתי קערות מרק, שש מנות של צ'יפס, חמש חבילות של ביסקוויטים, 12 בננות וליטר חלב ביום.

מה דעתם על הורים שמאפשרים תזונה כזו לילדיהם? האם, כמוני, חולפים בראשיכם ביטויים כמו 'חוסר אחריות' 'התעללות' ו'למה לא לוקחים מהם את הילדים'? לכל הפחות, האם אתם לא מנענעים בראשכם, חושבים שיש כאן הורים עם שיפוט לקוי ביותר ומאמינים שהורים כאלה הם הסיבה למגפת ההשמנה העולמית?

המשכתי לקרוא את הידיעה. בשלב זה הובאו ציטוטים של מי שיזם את פרסום הסיפור: אב המשפחה, ננדוונה, הודי צנום בן 34. הוא לא עשה את זה מתאוות פרסום: הוא נואש למצוא מזור לילדים שלו. השלושה, כך מתברר, לוקים במחלה גנטית נדירה בשם תסמונת פראדר וילי. בין המאפיינים של המחלה, המביאה גם לפיגור, נמצא רעב קיצוני שגורר עודף משקל. ילדי משפחת רמשבאי הם לא רק שמנים, הם גם לא יכולים ללכת או לעשות כמעט שום דבר בעצמם. המחלה ידועה גם בשם 'תסמונת הרעב הקטלני' כי הלוקים בה עלולים לזלול עד כדי מוות.

ילדים שמנים בגלל מחלה

אב המשפחה משתכר בסך הכל כ-35 אירו בחודש. האוכל שצורכים הילדים בחודש עולה כמעט פי שלושה. על התייעצות עם רופאים הוציאה המשפחה כבר 500 אירו – הון במושגים שלה. אבל פתרון טרם נמצא. אב המשפחה מספר שהוא מעוניין למכור את אחת מכליותיו כדי להשיג כסף לטיפול רפואי בילדים. פתאום, התמונה משתנה לגמרי. לא הורים חסרי אחריות אלא הורים שנאבקים לעזור לילדיהם.

לא מאחורי כל ילד שסובל מעודף משקל קיצוני עומד, כמובן, כזה סיפור טראגי. בכל זאת, התמונה של המשפחה ההודית הסובלת – הורים רזים, ילדה אחת דקיקה, ושלושה ילדים מנופחים ממחלה קשה – היא תמונה ששווה לזכור. לפעמים, מתחת לפני השטח נחבאים סיפורים מורכבים שיכלו לשנות לגמרי את ההסתכלות שלנו על הסיטואציה. לפעמים ההורים אינם מפלצות – אלא קורבנות, יחד עם ילדיהם, של מחלה אכזרית. לפעמים השיפוט הראשוני, הגיוני ככל שהוא נראה, הופך להיות איוולת חסרת רגישות בהתנגשות עם המציאות.

לא סתם הצטווינו לדון את כל האדם לכף זכות. גם אם נראה לנו שאנחנו לגמרי מבינים ויודעים – לפעמים יש דברים נסתרים.