3 שנים בכלא מעשיהו: "הסבל, הבדידות, הבושה והתנאים היו קשים מנשוא"

הסתבכות כלכלית לא צפויה הובילה את דן (שם בדוי) לרצות עונש מאסר של 3 שנים. עונש קשה לכל אחד, ושבעתיים לאדם נשוי עם ילדים, שומר חוק, שנפל ברשת של פושעים שהפילו אותו בפח חלקלק. בצר לו, השלים עם המצב, נפרד מאשתו וילדיו, ונכנס לכלא מעשיהו. כיוון שעל עבירות מסוג זה אין 'ניכוי שליש' על התנהגות טובה, ידע דן שאת 3 השנים הבאות הוא יבלה מאחורי סורג ובריח.

בכלא מעשיהו ישנו בית כנסת פעיל, וכבר מיומו הראשון לשהותו בכלא החליט דן כי יקדיש את זמנו ומרצו לעבודת ה' ולזיכוי הרבים. וכך בכל בוקר הניח תפילין ל-22 אסירים ששהו שם, למד ולימד את מי שחפץ בכך והרבה לשוחח עם האסירים, ובעיקר, בעיקר להקשיב להם. זו הייתה משימתו בתקופה זו. ואכן הדבר הקל עליו ונתן לו תחושה כי מן השמים הטילו עליו שליחות בכלא, לקרב יהודים לאבינו שבשמים.

בסופו של כל יום, כאשר הייתה ננעלת דלת תאו, והוא חש את הבדידות וחוסר החירות במלא עוזה – היה נושא דן תפילה ממעמקי ליבו: 'אנא בוראי, הן יש לכל דבר סיבה. אמנם ידעתי כי אני נמצא כאן בשל דין שחרצו עלי, אך אין ספק כי רבים שעשו דברים חמורים מאלו מסתובבים משוחררים. אין זאת אלא שיש עלי קטרוג גדול מן השמים. רצוני לדעת למה ועל מה באה לי הרעה הגדולה הזאת? כי אם אדע מה פשעי - אדע מה עלי לתקן'. על תפילה זו חזר מדי ערב, מאות פעמים, באותו נוסח ובאותה תחינה.

18 חודשים חלפו, שנה וחצי מאחורי סורג ובריח. הסבל, הבדידות, הבושה והתנאים היו קשים מנשוא, אך התקווה והתפילות המשיכו ואף התגברו ביתר שאת.

האור הראשון של הגאולה הפציע ביום רביעי בשבוע. בבית הכנסת של מעשיהו הונחו ערימת עלוני שבת, ובאחד מהם קרא דן סיפור שטלטל אותו באחת: בעלון תואר המעשה שאירע בעיירה ראדין, בתקופתו של החפץ חיים. אלמנה ששכרה דירה מיהודי התקשתה לעמוד בתשלום השכירות. כיוון שכך, לאחר כמה אזהרות, הוציא אותה בעל הבית מביתו באמצע ימי החורף הרוסי הקשה, והיא עם ילדיה היתומים עמדו עם מטלטליהם הדלים ברחוב חשופים לקור ולשלג. כל תושבי העיירה הזדעזעו מרוע ליבו של בעל הבית.

חלפו כ-30 שנה, וכלב שוטה, חולה במחלת הכלבת, נשך את אותו משכיר. בימים ההם לא הייתה תרופה לכלבת ואנשים פחדו להתקרב לנשוכים. המשכיר התייסר בייסורים קשים ובבדידות נוראה מספר שבועות, ולבסוף מת מיתה בזויה. מרן החפץ חיים זצ"ל התבטא אז ואמר, שברור היה לו שיקרה לאותו אדם משהו, כי על עבירות שבין אדם לחבירו – נפרעים כבר בעולם הזה.

דן קרא את הסיפור וניתר ממקומו. באחת נזכר כי בימי בחרותו, 10 שנים אחורה, היה אחראי על השכרת דירה של קרוב משפחתו. הוא היה זה שמביא את השוכרים לראות את הדירה, הוא שדאג לחתימת החוזה והוא היה גם מי שדאג לגבות את שכר הדירה. את החלק האחרון של התפקיד מילא באופן מיוחד, בדביקות במשימה ואפילו באופן קיצוני.

פעם אחת, כאשר הושכרה הדירה לאלמנה ובניה, איחרה לשלם שכר דירה. משהפציר בה שוב ושוב ואמרה לו כי היא לא יכולה לשלם החודש, עלה עם כמה חברים לדירה, פתח את הדלת והחל מוציא את תכולת הבית לחצר. כשכל החפצים סולקו מהבית, הבגדים והצעצועים של הילדים היו מושלכים בחצר, הגיעה השוכרת האומללה. היא זעקה מכאב, אך את הנעשה אין להשיב. הבחור אינו מוכן להמתין והדירה כבר מוצעת לבא בתור.

"על זה אני משלם עתה. ציערתי אלמנה ויתומים"

חלפו שנים והעניין כמעט ונשכח. כמעט, אמרנו, כי באותו יום רביעי, בכלא מעשיהו, הוא נפל כרעם ביום בהיר על לבו של דן. "כן", אמר לעצמו, "על זה אני משלם עתה. ציערתי אלמנה ויתומים, ואבי היתומים משלם לי על כך".

הוא מיהר ליצור קשר עם קרוב משפחתו ושאל אותו אם יש לו עדיין את המספר של אותה השוכרת. 'כן', הוא אמר, 'במקרה שמרתי אותו'. והוא מסר לו את המספר. דן חייג אל האישה, הציג את עצמו כמי שעשה את הטעות הנוראה הזו וביקש סליחה. האשה המופתעת שלא שכחה את אותו יום מר ועצוב, השיבה במר נפשה: "למה אני אמורה לסלוח? אתה יודע איזה צער ואיזה סבל גרמת לנו?"

"כן, אני יודע, ולכן אני מבקש סליחה".

"קשה לי, קשה לסלוח על דבר כזה"

"בכל זאת, תביני", פרץ דן בבכי. "הייתי אז נער צעיר ופזיז, לא הבנתי את המשמעות של הדברים".

"אין מה לעשות… אני לא מסוגלת לסלוח", נשנק גרונה של האלמנה. "היום הזה שבר אותי לרסיסים".

"אנא, אני מבקש ממך בכל לשון", התחנן דן, "אני במצב קשה עכשיו. בכלא. אשתי כאלמנה וילדיי כיתומים. הייתי קל דעת, ולא הבנתי את עומק השבר שלך".

רחמיה של האישה נכמרו: "טוב, אני סולחת".

"סולחת באמת?"

"באמת".

"אני מבקש שתאמרי בפה מלא: 'אני סולחת לדן בן שמעון בלב שלם…'. האלמנה חזרה על המשפט 3 פעמים, והשיחה הסתיימה בדמעות משני צדי הקו.

היה זה ביום רביעי. למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות, נקרא דן אל חדרו של מנהל הכלא. "עקב צפיפות נוראה הקיימת בכלא, הוחלט הבוקר להפחית לכל האסירים חמישה חודשים מתקופת המאסר שלהם", אמר והוסיף: "ולגביך החלטנו דבר נוסף וחריג. לך מורידים גם שליש נוסף… אתה יכול ללכת הביתה, אתה משוחרר"…

דן לא ידע את נפשו, הוא היה המום. הוא קם ממקומו, ניגש לתא הטלפון הציבורי, את הטלפון הראשון הרים לרעייתו שזעקה משמחה כלא מאמינה. מיד אח"כ נכנס לחדרו, פרץ בבכי והודה לבורא עולם שהורה לו דרך תשובה והתיר אותו ממאסרו.

בדרך לביתו לא שכח להתקשר לאותה אלמנה ולומר לה תודה. תודה על שסלחה לו.

איך ננצח את מלחמת יום הכיפורים הפרטית שלנו? הרב אליהו עמר מדריך ומבאר:

תודה לרב אברהם אלרנגר על הסיפור המופלא.