כל התכנים של אפרת ברזל

על מוזיקה חרדית ובמה היא שונה ממוזיקה חילונית. מה עומד מאחורי יצירות מוזיקליות חרדיות, ומה צריכה לעשות אישה שחולמת לשיר על במות? אפרת ברזל משוחחת עם יעל, רחלי וקרן, מייסדות להקת בראשית

נכון, בובה שלי, מאיה, לא אני חתכתי את הירקות למרק. תחתכו כולכם איך שאתם רוצים את הירקות. אני מדמיינת כעת את השקערוריות שהשאירה הרבנית בקנידלך

אפרת ברזל ובתה, מאיה, משוחחות על הספר החדש, "פשוט", ועל החוברת שאיתו, "רוצו לחבק את הילדים שלכם"

"בצוואה של אמא היה כתוב משהו", התחיל רן. "משהו שידענו כל הילדות, אבל אחרי מותה קיבל תפנית מפתיעה ומעניינת"

אפרת ברזל ואיה קרמרמן בשיחה אוהבת על סליחה, על תשובה, על שיפור, על עשרת ימי תשובה ועל יום הכיפורים

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על הקבלות שאנחנו מקבלים על עצמנו, והמשמעות שלהן

ועוד שנה עוברת ועוד שנה עוברת, והאנשים מהיבשה ממשיכים לבקש סליחה. והם מרגישים מעט זמן שהם מיישרים קו והם בסדר בזכות הסליחה, עד הגל הבא, שמגיע מהים, ושוטף אותם. גלגל

"מה זה? אתם ממש הייתם משפחה חילונית", היא ניגבה את העיניים והוסיפה, "תראי איך אתם עכשיו"

בפועל אתה חגב, אבל בגימטרייה אתה אחד. "וגם אהבה", כמו שהוסיפה תמיד הרבנית קניבסקי כשסיפור החגב עלה ועלה בכל פעם שדיברנו עליו

ואת לא באת. את ראית את אבא ואמא מתאווים לילד, לעוד ילד, ולא באת. ראית את כולנו, בעלי התשובה של רעננה, מתחננים, ולא באת. רוצה את הכי יצירתי בתפילה שאמא ואני עשינו בתשובה?

אימהות בעלות תשובה, שכבר לא מזהים עליהן שהן כאלה. כולנו בכינו אותן הדמעות, כולנו אמרנו, כולל אני, אותן אמירות. "בזכותו הבן שלי תלמיד חכם", "בזכותו הבן שלי בן תורה אמיתי". לזכרו של הרב ישעיה אריה טוויאטו זצ"ל

כשאת מדברת עם אדם, עם אישה, עם חברה, זה דבר מופלא, עולם ומלואו. את מבינה דרכו דברים חשובים קודם כל על עצמך. זה תענוג שאני לא יודעת להסביר

אני פשוט חיה לי, אבל מתרגמת כל הזמן עניינים שמתרחשים בחיי לנושאי תשובה וחזרה, התקרבות והתחזקות. "ומלכותו בכל משלה". זה משעשע אותי ומשמח אותי, והופך לי את עבודת ה' לאמיתית כל כך

לולא הגעתי אז, לא הייתי יודעת לעולם שנבקש יחד לעבוד את עבודת האלוקים, שכל שנה בלילה השני של החג ניראה יותר זקנים, שבין התפוחים לתמרים לעולם לא נשכח איפה הכל התחיל

עלות התשובה מתחילות כבר לזמזם את המילים המקוריות של השירים, בלחש. כשיש מילה קצת מוגזמת הן קורצות עוד יותר אחת לשנייה, מסמנות על המצח עם היד מעין בהלה, ונהנות מכל שניה

ואז, אחרי כמה ימים, הייתה עוד שיחה. הסתכלתי. ארבע שניות היא ארכה. השיחה השנייה הייתה חזקה פי כמה מכל האורך הארוך של השיחה המתלבטת הראשונה

נעמדתי מולה, הסתכלתי לה עמוק בעיניים, ואמרתי לה, באנגלית: "את יודעת? אנחנו מאיזראל. אם יום אחד תרצי לבוא לבקר בארץ היפה שלנו, תצרי איתי קשר"

מה זו בכלל התחושה הזו, שתיכף הפקק יגמר ונגיע "הביתה"? והאם באמת "ביתי הוא מבצרי" אצל כל אחד?

בתמונה יש חבורת אנשים ברקע, שמהווים את פקטור "השכנים". ואז, במרכז התמונה, יש ילד

מה קורה כשמשהו נחרב, ואיך פונים מן החורבן אל הבנייה? אפרת ברזל בשיחה מרתקת עם סיגל ציוויאק ואסתי גרינפלד