"כאן זה שוויץ": הרגע הזה בטיול, שלא הפסקנו לדבר עליו

זה היה בדיוק עכשיו, אבל לפני שנה.

לילה, בין הזמנים. נחתנו בציריך, נמל התעופה "קלוטן". את הלילה הראשון הזה תיכננו לישון במלון מקומי קטן בעיר, לקום בבוקר, בעלי ייסע עם הבנים למניין, ואנחנו, הבנות, נתפלל כאן. כשהם יחזרו, נטייל כשעתיים, כי אין שם הרבה יותר מזה לעשות. נטייל הלוך חזור על ה"בנהופ שטראסה", בעלי יראה לילדים את המלון שהוא היה נוסע אליו עם ההורים שלו כשהוא היה קטן, "מלון סנט גוטהרד". נצטלם, נטייל לאגם, נראה ברבורים, נגיד כמה מילים על מה הם חושבים להם, השוויצרים האלה, עם השקט הזה כאן, נציץ בלי לקנות כלום בחנות הנעלים "BALLY", נגיד שהן ממש איכותיות, נחזור למלון, ניקח את התיקים ונעלה על  הרכבת המפורסמת "ברנינה", זו האדומה, שעליה כנראה נכתב השיר "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת".

ברנינה תיקח אותנו לדאבוס, למלון.

ושם? שם נאכל המון.

יצאנו מהשדה אל אופציית מוניות או אוטובוסים. בעלי הציע מונית, ואני, עם הרצון להרגיש מקומית, אמרתי לו, "למה? בוא ניסע באוטובוס, חוויה".

חיכינו בתחנה עם המזוודות. ביקשנו מאחד העובדים של השדה עזרה בקניית כרטיסים מהמכונה. הוא עזר, נסענו.

נוסעים, נוסעים, כשלפתע עולים על האוטובוס שני אנשים שנראים רגילים לגמרי. מסתבר שהם פקחים, כרטיסנים שוויצרים. היא לבשה ג'ינס וג'קט חרדל, הוא, אני לא ממש זוכרת.

הם עברו אט אט בין כולם. בעלי הגיש להם את הכרטיסים שקנינו, ואז הכל התחיל.

היא אמרה לבעלי, באנגלית מעורבבת עם גרמנית-איטלקית-צרפתית מקומית, משהו. התחיל דיון.

"תני לנהל את זה", הוא זרק לי בעברית צחה. והוא התחיל לדבר איתה כמו תייר אמיתי. איש לא הבין את השני. היא טענה משהו על הכרטיסים, זעמה עלה, היא התעצבנה, הדבר היחיד שהבנתי שהיא אמרה היה, "כאן זה שוויץ", כנראה התכוונה שכאן זה לא בני ברק. מסתבר שהיא ניסתה להסביר שלא קנינו את הכרטיסים הנכונים. שהיא כועסת כי "כאן זה שוויץ", והכל מדויק בשעונים ובקניית כרטיסים, ואין בערך. כמה שלא ניסינו להסביר לי שעזרו לנו, ושכנראה טעינו, ושלא ידענו, היא עוד יותר "כאן זה שוויץ", עלינו.

והיא הורידה אותנו מהאוטובוס וביקשה קנס גבוה, ועוד כל מיני. על כל תשלום היא שלחה לי חשבונית למייל. וואי, היא הייתה עצבנית ורצינית.

בסופו של טקס הפדיחה הזה, כשהאוטובוס כבר נסע ונשארנו כולנו על הפלטפורמה, ניגשתי אליה.

כבר כאילו נגמרה הסאגה, אבל ניגשתי אליה.

נעמדתי מולה, הסתכלתי לה עמוק בעיניים, ואמרתי לה, באנגלית: "את יודעת? אנחנו מאיזראל. אם יום אחד תרצי לבוא לבקר בארץ היפה שלנו, תצרי איתי קשר. יש לנו בית מקסים בבני ברק, תישני אצלנו. אתן לך גם את המכונית שלי אם תצטרכי. יש לך את המייל שלי, תכתבי".

היא הסתכלה עלי שתי שניות בהלם מוחלט. משהו ברשע שלה, מול ההזמנה החמה והכנה שלי, עשה אפקט חזק. היא פרצה בבכי קורע לב, חיבקה אותי איזה 120 שניות חונקות, ולא עזבה. תוך כדי חיבוק היא מיררה לי בתוך הכתף. הוי, זה היה מחזה –

שכל הטיול משם, לא הפסקנו לדבר על האירוע הזה.