הם מחובקים וגם מפחדים. יהודים. תמונה של נצח

היה בה הכל, בתמונה הזאת שהכלה שלי שלחה, בבוקר המפחיד הזה, שניות אחרי האזעקה, מתוך המקלט בבניין. היה בה הכל. יותר מאלף מילים, יותר מאלף שנים. איזה אלף? הרבה יותר מאלף שנים.

איך תרצו שנתחיל? לתאר קודם כל מה היה בצילום, לפי פריטים, כמו ברשימת מכולת? ואתם כבר תחברו ותיצרו ויז'ן? או לתת את התיאור של התמונה המלאה בכללותה הקדושה, כמו שהיא מובנת בתוך נשמה יהודית? איך אתם מעדיפים שאני אעשה את זה?

אני חושבת שאלך מהרקע, מהסביבה, מההיקפי, מהאווירה, מהצבעים הדהויים, מהדחיסות. אלך לאט לאט אל תוך הדמויות בתמונה בקלוז אפ חרישי, אל המשמעות, אל הדמעות, אל הדורות, אל כולנו, אל שלי.

עוד קצת רגע: אל דרך אהבה, אל מאמץ, אל חלק אלוק, אל חינוך, אל שנים, אל קשה וקל, אל אהבת אין קץ, שוב אהבה, זו תמיד תהיה היא, אל בורא עולם ואל המשפחה. אל האימהות. אל הזוגיות, אל המקום הזה בגופם של תינוקות, זה שנמצא בין הראש לכתף, שאפשר לקרוא לו זווית של צוואר ואפשר לקרוא לו אזור בצד הגרון, זה שיש לתינוקות קטנים שמריחים טוב אחרי האמבטיה וגם עוד כמה שעות אחר כך, במיוחד כשמלבישים להם "בייביגרו" לבן מאה אחוז כותנה. האזור הזה בכפל שכשנותנים בו נשיקה ומריחים עמוק, לא צריך להגיד יותר כלום.

כמה שונים הם החושים?

חוש הראיה, כמו שאומר הרב משה שפירא זצוק"ל, הוא חוש של "בום" (ביטוי זול שלי). חוש של קחו הכל בבת אחת, ותתפעלו ברעש של "וואו" גדול.

וחוש השמיעה? הוא חוש תהליכי. מקשיב. בואי ואספר לך מה קרה. היה זה, ואחר כך קרה זה, וזה התפתח לזה, ובסוף נהייתה התמונה המלאה. רואה?

"וכל העם רואים את הקולות" – זה עומק משוכלל, רב חושי, של סטארט-אפ יהודי. בדיוק כמו אחיו, סטארט-אפ התשובה, שהיא מחיקת עבר בזמן הווה, עבור עתיד טוב יותר. איזה עם המציא דבר כזה?

"שיהיה לך עבר טוב", זו בעצם הברכה עליו, כמו שאומר מרדכי רוטנברג.

מתוך אינסוף הסרטונים שנשלחים אלינו בדקה של ממ"ד, הבדיחות הטובות ואלה שפחות, בשלב שהן אפשריות, ההתראות והניתוחים, זו הייתה תמונת נצח אחת.

מרחוק, ברקע, רואים את הפסים-פסים האלה לרוחב הקיר, שמאפיינים מקלטים. אלה שנוצרים מהקרשים-קרשים האלה שהבנאים יוצקים אליהם מלט בתהליך הבניה, ואחר כך מוציאים כשמתייבש, את התבנית שהם יוצרים כדי להחזיק.

בתמונה רואים חבורת אנשים ברקע, שמהווים את פקטור "השכנים". אולי איזה כלב, סולם של צַבָּע, ואישה שעלתה מארץ רחוקה. ואז, במרכז התמונה, יש ילד.

שהוא שלי.

שהתפללתי עליו כל החיים.

הוא יושב במקלט, עטוף טלית, על ראשו תפילין, על היד שלושה פסים מהודקים, והוא מחבק את התינוקת שלו, שהוא כל כך אוהב. ושומר עליה כמו שרק אבא יודע לשמור, ולעטוף, ולגונן. והיא מחזיקה לו חזק חזק את הבפנים של החליפה השחורה מתחת לטלית, שלא ילך לה לשום מקום, שישמור עליה, כי אם הוא שם, הכל שם. והיא מסתכלת על הכלב ועל השכנה שעלתה מארץ רחוקה, והם מחובקים וגם מפחדים. לנצח. יהודים.