אפרת ברזל: מה הופך בית – לבית?

המחשבות האלה על הבית, ועל מה עושה אותו כזה.

מה יש בו?

בצורה שלו, בחפצים שיש בו, אלה שהכנסתי אליו. אלה שהוצאתי. מה יש בו בסדר ארגון הרהיטים, שעושה אותו בית? איך חן המקום מהלך קסם על יושביו? מה יודעות בנות לעשות כשהן הופכות במיומנות כל מקום לבית?

זה לא סתם שאנחנו יוצרות בילדות פינות שהן רק שלנו ומשחקות בהן שעות, בית.

מה זו בכלל התחושה הזו, שתיכף הפקק יגמר ונגיע "הביתה"?

אולי כאן האנגלית מדייקת עוד יותר ומבדילה בין"house"  לבין תחושת "home"?.

מה עושה לאדם המעבר בין החוץ דרך תזוזת המזוזה במעברו בדלת, שאחרי שהיא נסגרת הוא עובר מנעליים – לנעלי בית, מבגדים מחויטים – ל"בגדי בית"?

והאם באמת "ביתי הוא מבצרי" אצל כל אחד?

כי יש אנשים שמרגישים בדיוק כמו שכותבת הגמרא ב"אויבי איש אנשי ביתו". אז איפה הבית שלהם במקרים כאלה? איפה הם מרגישים בית?

ומה זה "בית הנפש" שלנו, שהולך איתנו לכל מקום?

ומי, מתי ואיך מצליחים להוציא אותנו מתחושת ההגנה הפנימית הזו של בטחון ועוצמת "יש", קירות וידיעה שאנחנו מוגנים, אל פחד ודיסאוריינטציה רגשית?

וברור שכל האנשים שאיבדו בית עולים לי כאן במחשבה הזו, וכל מי שמחבלים נכנסו לו לתוך הבית, ובתוך הבית, למקום הכי מוגן, לממ"ד, וברור שעולים במחשבתי החטופים שאין להם בית, ומה הם עושים עם עצמם במחשבות כדי להגן על עצמם בתוך המנהרות. כמו שסיפרה לי דניאל, אימא של אמיליה בת החמש, שנחטפו יחד, שרק לסדר את חלקת האזור הקטן שלהם במנהרה. אני מדמיינת אותה מקפלת שמיכה, מזיזה מחצלת קרועה, "עושה סדר".

וברור לי שכל זה בא בי עם מחשבות על בית, וקורונה שהכריחה אותנו להישאר בבית,

וברור שכל הנושא עולה בי בערב תשעה באב וחורבן בית.

וברור לי שהכל תמיד יקפוץ לי אל בית הילדות שלי שנחרב, או איך מיכל כהן-חי חברתי הצחיקה אותי לפני כמה שנים, כשהזכירה לי שבילדות שלנו היו קוראים לבית שבו ההורים התגרשו, "בית הרוס", היו אומרים, "היא באה מבית הרוס". איזו פרימיטיביות, ואיזה מושג של פעם, קצת כמו ההתנשאות של המדינה לקרוא לילדים מסוימים "טעוני טיפוח".

זה היה עוד יותר מצחיק שמיכלי הזכירה לי באותה נשימה, שסבתא שלה הייתה קוראת ל"עוף", רגע, אני אגיד את זה כמו שמיכלי אמרה, שסבתא שלה הייתה שואלת אותה אם היא רוצה לאכול "תרנגולת". "את רוצה קצת תרנגולת?"

ואני חושבת על הבית של מרים פרץ, שפגשתי השבוע בביתה בגעת זאב, כדי לשוחח עמוק על ספר "איוב" ועל האסונות שפקדו אותו, ועל האסונות שפקדו אותה. על אוריאל, בנה, שנהרג, על אליעזר בעלה, שלא יכול היה לעמוד בצער האובדן, ונפטר, ועל האנשים שהיא ראתה באותו יום משתקפים, שוב, מהזכוכיות שיש לה משמאל לדלת הכניסה, היא ידעה כשהם דפקו אצלה בבית שיש להם עוד פעם בשורה רעה. פעם שלישית. עוד זה מדבר וזה בא.

והיא לא רצתה לפתוח להם, כי היא הבינה בדיוק. הפעם זה הבן אלירז. אבא לארבעה. יתומים מעכשיו. היא פתחה להם את דלת ביתה ולא אפשרה להם לדבר, כי מהרגע שהם יגידו, זה ייאמר.

"כמה?", היא שואלת אותי, "כמה זמן את חושבת, אפרת, שלקח לי להתחיל לצאת מהאובדן של הפעם השלישית הזו בבית אחד?".

"לא יודעת", אני עונה לה, 

"שבע דקות", מרים מפתיעה. "כבר נהיית מיומנת?", אני שואלת.

"כן" היא עונה לי, "כי חורבן הוא קשה והוא כואב, אבל גם איוב התאושש, ומת זקן ושבע ימים".

וכך גם יבנה הבית השלישי שלנו, מי יבנה אותו? אלה שמבינים כמה כל חלומה של אישה יהודייה היא "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

כך יקום בית המקדש מתוך לבבות האנשים שיגידו ראשית, "בלבבי משכן אבנה". וירגישו, ממש ירגישו, את בית ה' נבנה קודם כל, חרישית, בתוכם.

זה קורה, אני רואה את זה כל הזמן אצל האנשים הכי רחוקים בעולם שבתקופה הזו, וגם בתקופות קודמות לקראת הסוף, סוף חייהם, חילונים גמורים, חוזרים הביתה.

יש לי רשימת שמות של אנשי רוח. אני אוספת אותם, יש לי כבר מלא, אני אספר לכם עליהם בהזדמנות, בלי נדר: אומנים, שחקנים, משוררים, פילוסופים, מלחינים בעלי שם, שלא התביישו להגיד בסוף, "אני חוזר הביתה אל אבא", 'אני חוזר הביתה, אל אמא-אמונה".

גם אמא וגם אבא הם בית, שנותן לאדם ללכת, לראות, לגדול, ליצור, לעשות סיבוב – ואל הבית בראש ההר, לשוב.