לעיתים קרובות, אולי קרובות מדי, אנחנו 'תקועים' בחיים שלנו, בבעיות שלנו, בדמעות שלנו, מבלי לדעת שהשכנה שאנחנו מברכות לשלום בכל בוקר שפכה קיתון של דמעות בלילה רק כדי שיהיו לה כוחות לקום ולהתחיל את הבוקר הזה. טור מזווית קצת אחרת על כיוון מחודש של הראש
האם יהיה בנו הכוח, כעם, להתמודד ולצאת מחוזקים מתוך השבר הכפול? האם יהיה בנו הכוח, כמשפחה, לעמוד בכל זה?
הן ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא? אז זהו, שלא
אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?
מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך
מזכירה לעצמי שקרו גם ניסים בדרך, ומשחזרת רגעי השגחה פרטית. אני מרבה במנוחה וברביצה, ובכל זאת... רוב הזמן – מרגישה נורא
לא ידעתי שצריך לגלות רגישות לאחר, אבל לא במחיר הכחדת הרגשות והתחושות שלי עצמי. לא ידעתי, שאם אדע, אוכל להפסיק לרַצות ולהתחיל לרְצות
היחס השטוח, הגלובלי, שרואה את האנושות במבט על ומתייחס אליה כאל מקשה אחת – הוא האפליה הכי בוטה שיש. יחס כזה מתעלם מאנשים חיים ונושמים
אני צובטת את עצמי כדי לוודא שזוהי מציאות חלומית, ולא חלום שאינו מציאותי. אני לא חולמת... הבן שלי הבכור, היקר, החכם, הנדיר.... מתארס
הכי נוח היה עבורי לשעוט הלאה במסדרון לכיוון חדר המורות, להתרווח שם עם כוס קפה ולשכוח מכל הצרות והצווחות. העניין הוא, שהיום איני מסוגלת לעשות זאת יותר
ילד שזוכה למתן תוקף לרגשותיו – מפנים שהוא בעל ערך. הוא מבין שיש משקל ומשמעות לעולמו הפנימי ולכל מה שמתרחש שם. היכולת לכך נרכשה והתפתחה, כי קולו נשמע, גם כשבכה רק על גולות, ולא על מסע חיים מכאיב במיוחד
התבוננתי בתמונות ונזכרתי בתחושות הכואבות שהסתתרו מתחת לחיוך הרחב שנמשח על שפתי מול עין העדשה. שוב צף ועלה הכאב על מציאות חיים לא פוטוגנית בעליל
איני זקוקה לשיפוט, לכעס ולחשדנות, אבל גם לא לרחמים. אני זקוקה לחמלה, לזוג עיניים טובות שיביטו בי בהשתתפות ובאמון
אמא יש רק אחת, ואין לה תאריך תפוגה. אני צריכה אותה תמיד, ולתמיד. גם הבת שלי צריכה אותי
דווקא בגלל שהוא מיוחד כל כך, קומת הדמיון, בה אני משוטטת, עובדת שעות נוספות. כי איך בדיוק אמצא מיוחדת כזו עבורו? שילוב נדיר? תמהיל מופלא שמותאם רק לו?
אמנם אתה ילד קטן, אבל גיבור גדול. בשביל לעשות את הדבר הנכון – צריך גדלות נפש. ואתה – גדול מהחיים. אני לא אומרת לו, אבל לעצמי בשקט, לוחשת: גם את גיבורה גדולה
אי אפשר לדעת מאומה אודות האדם האמתי וחייו הנסתרים, רק מתוך הצצה על התנהגותו הנגלית לעין כל. רב הנסתר על הנגלה. לעולם, לעולם, אסור בתכלית האיסור להסיק מסקנות ולגזור תובנות על פי מראית עין בלבד
באותם רגעים, הפציעה בי פתאום ההבנה הבהירה שמשהו עמוק מאד ויסודי מאד חסר בביתי שלי. לפתע הבנתי שהבסיס לבית אינו אהבה, כפי שמקובל לחשוב ולחלום. בית נבנה, בראש ובראשונה, מביטחון
במשך שנים ארוכות הדחקתי את העצמי שלי, אבל היום הזה הגיע, והמזרקה שתתה דם תחת מים. טור רגיש ונוגע מיומנה של אישה גרושה
העולם אינו מריע לה, ללידה המשונה הזו, וגם עבורי היא אינה תרועת ניצחון. למרות הכל ואף על פי כן, אט-אט נובטת בי ההכרה ומפציעה ההבנה, שבכל זאת, זוהי לידה. יומנה של אישה גרושה
