דרך חור הגרוש: גם למזרקה שיורקת מים לכל עבר יש תאריך תפוגה

דמיינו שאתם יושבים על ספסל מטופח בגן ריחני ופורח. לנגד עיניכם ניצבת מזרקה גדולה ומרשימה. אתם מתבוננים בה ורואים כיצד היא מפיצה את מעיינותיה החוצה באופן הרמוני ומושלם. כל נקביה חלולים ודרכם נשפכים מים חיים לעולם. לפתע אתם מבחינים כי אחד מפתחיה חתום, והמים אינם יוצאים דרכו. כתשובת המשקל, בדיוק מול הפתח החסום, יורק הפתח הנגדי סילון עז של מים, שמפר את האיזון העדין של המזרקה.

כמו מזרקה שהתקלקלה ואיבדה את הוויסות הדק, כך גם אני איבדתי את זה, במשך השנים. כך שרדתי, ללא וויסות, ללא איזון, עם חסימות מחד והצפות מאידך.

וכמו מזרקה שהתקלקלה, ולאחר תיקונה – כל נקביה שופעים בהתאמה מים מתוקים, כך אף אני- פותחת חסימות ועוצרת שיטפונות. חוזרת לאיזון ולהרמוניה בתוכי פנימה.

במשך שנים ארוכות הדחקתי את העצמי שלי, נעלתי בפניו את הדלת וכשהעז להציץ ולהגיח מבין החרכים – דחפתי אותו שוב בחוזקה ואטמתי אוזני משמוע קול זעקותיו. במשך שנים הודחקו כמיהותי הפשוטות ביותר לקרן זווית, הושתקו ציפיותי, ננעלו רגשותי. בעד שום הון שבעולם לא הייתי נותנת להם במה מרכזית. הם איימו כל כך עלי ועל עצם קיומי, סליחה, על עצם הישרדותי.

רק המשימה הייתה במוקד האירוע – הצורך לשרוד עוד יום ולהחזיק את המשפחה מעל המים. זה היה מוקד המשימה, ליבת העניין. המחויבות לדאוג לאיזון השברירי של בני הבית ולשלומם הנפיץ כל כך. כל יום שעבר בטוב, היה ממלא אותי תחושת סיפוק רגעית, זמנית, בת חלוף.

חלקים שלמים בתוכי הושתקו מבלי נשמע קולם. רק קול אחד לא הצליח ליישר קו עם כל השאר. היה זה קולו של הסבל, הצער והפחד שמאן להשתתק ופרץ החוצה ברגעים הכי לא מתאימים ורצויים. קול היגון נשמע גם נשמע, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, בכה בכיתי עלי ועל ילדי, אוצרותי... על הבית שאיני מצליחה לכונן ולבנות. כמה דמעות... כמה קולות... ים של דמעות בשתי עיני.

שפל למול גאות, חסימה לצד הצפה, כשבתווך נחבאתי אני, שותקת, מסתירה אפילו מעצמי את שכבר ידעתי בתוך תוכי. זה רק עניין של זמן, עד שהמזרקה תתקלקל באופן סופי ותשבות לחלוטין. כי גם למזרקה שזורקת מים בחוסר איזון לכל עבר - יש תאריך תפוגה. לא לעולם חוסן, והעמידות אינה לנצח. יום יבוא, ידעתי בתוך תוכי המוכחש, האבוד, ולא אוכל יותר. פשוט לא אוכל... לא אחזיק מעמד, או מים, או מה שלא יהיה.

והיום הגיע, והמזרקה שתתה דם תחת מים, וסילוניה ירקו כאב, יזע ודמעות. אי אפשר היה לעמוד לצידה מבלי להיפגע, כי היא לא יכלה יותר, פשוט לא יכלה... קרוביה עמדו מנגד ולא ידעו את נפשם. הזאת נעמי?! אל תקראו לי נעמי, קראו לי מרא. מימי אינם מתוקים, אלא מרים כלענה.

איך יכולתם שלא לדעת? איך יכולתם שלא לראות? אמנם לא סיפרתי, לא שיתפתי. הסתרתי וגוננתי בכל מאודי. לא רציתי לצער אתכם, להכאיב... אבל, רסיסים היו גם היו, וסדקים נבקעו פה ושם. אבל מתברר שצריך זוג עיניים מיומן על מנת להבחין בפרטים הקטנים. צריך גם רצון אמיתי לפענח את הסוד. שני הרכיבים הללו לא היו: לא יכולת ולא רצון. כל זמן שהמזרקה המשיכה לתפקד, היה נוח שלא לראות את ליקוייה, את פגמיה ההולכים וגדלים. אין בי תרעומת על כך. גם אני לא הייתי מבחינה במזרקות מקרטעות, אלמלא הייתי בעצמי – אחת כזאת.