ידידיה מאיר

אני לא יודע מה איתכם, אבל את שמירת השבת שלי מירב חיזקה. הרי במהלך המלחמה הזאת כל - אבל ממש כל! - האירועים הדרמטיים אירעו בשבת קודש

האם אין גבול לרשעות של מערכת המשפט ולהתעללות שלה במילואימניק מסור שעשה למעלה מ-220 יום בצבא מאז שבעה באוקטובר? או אפילו בסתם אדם שלא עשה יום אחד של מילואים? או אפילו בחתול?

מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד? ואיך הביטחון של היישוב קדומים קשור באופן הדוק לביטחון של קיבוץ בארי, ולכך שלא יהיו חלילה עוד חטופים בעתיד?

ידידיה מאיר לקח מאירועי "צמאה" בעיקר את דבריו של הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון. על הסירוב של יעקב אבינו להתנחם, ועל האופן שבו צריך לראות את הילדים שלנו. וגם: איך יהונתן אינדורסקי חזר בתשובה?

אין שום תמונות של אבא של ארוסה, שאיבד את חתנו המיועד, שיושב מול הגמרא בשעת בוקר מוקדמת בביתו השקט בעפרה, אחרי לילה בלי שינה, לפני יום עבודה עמוס במרפאה, ומנסה להיאחז בדף היומי. כמה עוד גיבורים כמוהו יש?

כן, זה היה הטיעון. אל תחשבו שהוא נשמע לכם מוזר כי אתם לא מבינים במשפטים. הוא נשמע לכם מוזר כי אתם אנשים מוסריים

אני יכול להעיד על עצמי: אני מושפע מאוד מהדברים שאני קורא ושומע. לא רק פרסומות. גם מאמרי דעה, כתבות, ראיונות מרגשים כמובן. ושירים. אולי בעיקר שירים. לכן אני מנסה, עד כמה שאני יכול, להקפיד לצרוך דברים שאני רוצה שישפיעו עלי

"מי אתה ואיך הגעת לכאן?", שאל אותו הצעיר בעברית, בחוסר סבלנות. בלי לחשוב יותר מדי, ענה לו הרב גבריאל: "אלוקים שלח אותי אליך"

אנחנו ננצח בסוף בעזרת ה'. למעשה כבר עכשיו אנחנו מנצחים. השאלה היא רק מה המחיר שישלמו בדרך אנשים כמו אליעזר בן בינה והמילואימניק שאסור לפרסם את שמו. לא פשוט. אז תתפללו עליהם

האם אנחנו מספיק מודעים להתעוררות היהודית של הרחוקים ביותר, בארץ ובעולם? החלום של קרליבך מתגשם. הדור הצעיר צמא ורעב לזהות יהודית

למה פתאום כבר לא משמעים שוב ושוב, כמדי שנה, את נאומו האחרון של רבין, דקות לפני שנרצח, נאום שרלוונטי השנה יותר מאי פעם: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה..."?

מי שעוקב אחרי הטור הזה יודע כמה אני אובססיבי על מיזמים של לימוד יומי, בדגש על יומי. אני יודע שהדרך היעילה ביותר לקחת את עצמך בידיים היא הצטרפות למסלול לימוד קבוע. אני לא מכיר שיטה אחרת לאנשים בלי משמעת עצמית

למי נשארה אנרגיה פנויה לחשוב על המלכת ה' של מחר? בקיצור, החיזוק הגדול ביותר של הימים הנוראים הוא להתמקד בעבודת ה' של היום, של הרגע

"אין לי כוח להגיד שאני דתי. אני מתבייש. אבל זה שאתם עושים תפילה בכיכר, ואתם לא מתביישים בזה – האמירה הזאת שלכם פשוט נותנת לי כוח"

וכמה אנחנו צריכים את הקריאה הזאת עכשיו. ישראל, ישראל, ישראל, בטח בה'. אתה ממש לא לבד. לא עוד עם לבדד ישכון. יש לך מישהו שמלווה אותך מלמעלה. אתה שומע, ישראל?

השבוע, כשאלפי מחבלים נפגעו באמצעות הביפרים המסתוריים, נזכרתי בלילה ההוא ובביפר המדמם של ינון מגל, הכתב לענייני שטחים של גלי צה"ל, שרטט שוב ושוב על השולחן

יש פה ממש מפרט של כל מה שהיה חסר כדי למנוע את מה שקרה בשמחת תורה. עזבו רגע את הקונספציה. אם רק היו מסוקים, ג'יפים, נגמ"שים וכו' באותו אזור בדיוק, המצב היה שונה לגמרי

משבר בין שני החברים הטובים מהכולל הביא אותם לטיפול זוגי אצל ידידיה מאיר. האם הם הצליחו לגשר על הפערים? צפו במערכון של ברדק

לא מעט ראשי ישיבות הסדר ומכינות נדרשו בדבריהם לתלמידים בפתיחת זמן אלול לנושא הצבא. כולם בחזית, והם, במקום לרוץ לשדה הקרב, יושבים בישיבה הממוזגת בזמן אלול?

השנה זה סיפור שונה, ונראה לי שלא רק אצלי. השנה רבים מצפים לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מחכים כבר לשופר המעורר. מחכים ל"אבינו מלכנו" של עשרת ימי תשובה. מחכים לי"ג מידות של רחמים בסליחות