ידידיה מאיר

"האליטה הייתה קוסמופוליטית וכנועה ביחס לתרבות העולם. היא תמיד הייתה מוכנה למחיקה עצמית. הזהות היהודית השתמרה על ידי פשוטי העם". משפט לפנתיאון. שנזכה להיות מפשוטי העם

בליל הסדר שעבר, ב"שפוך חמתך אל הגויים", עוד חשבנו על סינוואר ועל נסראללה. והנה שני הרשעים האלה, שאכלו את יעקב ואת נווהו השמו, הושמדו השנה מתחת שמי ה'

אני בטוח שבזכות הדברים המעוררים שלך, רבים יפתחו ביום חמישי הקרוב את הדף הראשון של מסכת מכות וילמדו. האור הקטן שאלישיב הי"ד הדליק בליל ראש השנה האחרון במארון א־ראס ימשיך להאיר את העולם

האגרוף הצהוב הקמוץ והמאיים הופך לפתע ליד מושטת לשלום של ארגוני "אחדות", כביכול, שקוראים לנו לחתום על עצומות שונות שתכליתן עצירת כל עשייה ממשלתית כי היא "קורעת את העם"

הדברים הקשים שעברנו פה בשבעה באוקטובר לימדו את הציבור הרחב, אפילו חלקים נרחבים בשמאל, להיבהל מהדברים הנכונים. הושע נא נפש מתבהלה

בעוד שאנחנו תקועים לפעמים בשיח של הכלה והבנה בין מגזרים, יש המוני יהודים בעולם כולו שמזמן עולים קומה ומבקשים: תנו לנו תפילין. תעזרו לנו לשמור שבת. תחברו אותנו לאוצר שלנו

עם ישראל שב לאלוקיו, לזהותו. תקשיבו למה שאומרים החטופים. הם יוצאים מעזה, ומספרים איך התפילות, המצוות והמעשים הטובים ששלחנו להם מכאן חצו את הגבול, ירדו עד לתהומות המנהרות החשוכות, והשפיעו עליהם בזמן אמת

הדבר שאני הכי זוכר, הוא הדמעות. כאמור, התוכנית הייתה מלאה באופטימיות ובשמחת חיים, שמחת חיים יהודית, אבל אז הגיעו הפיגועים הנוראים, ושמחת החיים הפכה לאבל

אם לפני 20 שנה הייתם מזדעזעים ככה מנערה בת 17 שמשלמת בחייה מפגיעת רקטה שנורית מעזה, אז אולי אותם רוצחים מעזה לא היו מפתיעים אתכם ככה וטובחים ומתעללים וחוטפים (ועכשיו מתברר שגם מרעיבים)

אני לא יודע מה איתכם, אבל את שמירת השבת שלי מירב חיזקה. הרי במהלך המלחמה הזאת כל - אבל ממש כל! - האירועים הדרמטיים אירעו בשבת קודש

האם אין גבול לרשעות של מערכת המשפט ולהתעללות שלה במילואימניק מסור שעשה למעלה מ-220 יום בצבא מאז שבעה באוקטובר? או אפילו בסתם אדם שלא עשה יום אחד של מילואים? או אפילו בחתול?

מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד? ואיך הביטחון של היישוב קדומים קשור באופן הדוק לביטחון של קיבוץ בארי, ולכך שלא יהיו חלילה עוד חטופים בעתיד?

ידידיה מאיר לקח מאירועי "צמאה" בעיקר את דבריו של הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון. על הסירוב של יעקב אבינו להתנחם, ועל האופן שבו צריך לראות את הילדים שלנו. וגם: איך יהונתן אינדורסקי חזר בתשובה?

אין שום תמונות של אבא של ארוסה, שאיבד את חתנו המיועד, שיושב מול הגמרא בשעת בוקר מוקדמת בביתו השקט בעפרה, אחרי לילה בלי שינה, לפני יום עבודה עמוס במרפאה, ומנסה להיאחז בדף היומי. כמה עוד גיבורים כמוהו יש?

כן, זה היה הטיעון. אל תחשבו שהוא נשמע לכם מוזר כי אתם לא מבינים במשפטים. הוא נשמע לכם מוזר כי אתם אנשים מוסריים

אני יכול להעיד על עצמי: אני מושפע מאוד מהדברים שאני קורא ושומע. לא רק פרסומות. גם מאמרי דעה, כתבות, ראיונות מרגשים כמובן. ושירים. אולי בעיקר שירים. לכן אני מנסה, עד כמה שאני יכול, להקפיד לצרוך דברים שאני רוצה שישפיעו עלי

"מי אתה ואיך הגעת לכאן?", שאל אותו הצעיר בעברית, בחוסר סבלנות. בלי לחשוב יותר מדי, ענה לו הרב גבריאל: "אלוקים שלח אותי אליך"

אנחנו ננצח בסוף בעזרת ה'. למעשה כבר עכשיו אנחנו מנצחים. השאלה היא רק מה המחיר שישלמו בדרך אנשים כמו אליעזר בן בינה והמילואימניק שאסור לפרסם את שמו. לא פשוט. אז תתפללו עליהם

האם אנחנו מספיק מודעים להתעוררות היהודית של הרחוקים ביותר, בארץ ובעולם? החלום של קרליבך מתגשם. הדור הצעיר צמא ורעב לזהות יהודית

למה פתאום כבר לא משמעים שוב ושוב, כמדי שנה, את נאומו האחרון של רבין, דקות לפני שנרצח, נאום שרלוונטי השנה יותר מאי פעם: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה..."?