קטמנדו

אם אתה בחוץ, אתה חלק מהחגיגה. וליהודים שמטיילים באזור, זה אומר שפורים תמיד משתלב עם חג הצבעים, ולא פעם נוצרים מצבים משעשעים וגם מאתגרים. "בין כל הצבעים, מצאתי את עצמי"

היא שתקה. ואז, כמעט מבלי לשים לב, אמרה: "טוב, אז אני אשאר עוד יום". ובבוקר, שמענו

"גם אני שמחה שחזרתי", היא חייכה. "אבל הפעם לא כי אני צריכה מקום לברוח אליו. אלא כי אני יודעת שיש לי מקום לחזור אליו. וזה הבדל ענק"

הנהנתי. "לפעמים רק כשבן אדם נרטב מבחוץ, הוא שם לב כמה הוא צמא מבפנים". הוא הרים אלי מבט. לרגע, נדמה היה שהוא רוצה לומר משהו, אבל אז הסתפק בלגימה נוספת

הצבעתי לעבר המטיילים שסביבנו. "את רואה? זה לא רק אנחנו שנותנים. כל אחד פה תורם משהו – חיוך, יד עוזרת, שיר. ככה בונים בית". "בית?", היא חזרה אחרי, ספק מבינה, ספק מפקפקת

"למה בכלל לנסות?", היא שאלה פעם. אבל בכל פעם כזו, השתדלתי להיות שם ולהזכיר לה – היא הרבה יותר חזקה ממה שהיא חושבת

היא סיפרה שהחלה להרגיש תחושות מוזרות בגופה. העיניים שלה הסתובבו לה בתוך החורים. תחושת הזמן והמקום נמוגה. היא הרגישה שהיא נמסה אל תוך חור שחור

נכנסתי לשם אחת, ויצאנו חמש, היישר להדלקת נרות של שבת

"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, מספרת על החוויה הייחודית של חגי תשרי, וסוכות בעיקר, בנפאל הרחוקה, תחת מזג אוויר סוער, מטיילים אובדים וקדחת דנגי

"באתי להיפרד מכם. אני עוברת אליו...", הסיטה את מבטה ממני. הכתיפה את התרמיל על גבה ויצאה את הבית. גם כשרדפתי אחריה עם הריקשה, לא סובבה את ראשה לאחור

"אני יודעת שאני לא מצילה אותם", היא חוזרת ואומרת לנו, "אבל כל חיוך של ילד הוא בשבילי עולם מלא!"

"אני כל כך מקנאה בך", היא אמרה לי. "אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי ומספרת איך בלילות היא חולמת על בית בדיוק כמו שיש לי. קטן ופשוט, ועם מלא אנשים שמרגישים שזה גם הבית שלהם". טור חדש של חני ליפשיץ

"כל הגוף שלו רועד כשהוא מחבק את חזקי פתאום. אנחנו מבטיחים לו שאם הוא ישתף פעולה המהפך בוא יבוא, ואנחנו מבטיחים לו גם שלא נעזוב לו את היד לאורך כל התהליך הזה". חני ליפשיץ בטור חדש

לא רק בישראל: גם תושבי קטמנדו, בירת נפאל, נהנים מעלון הידברות. צפו בתיעוד ששלח לנו חוקר התפוצות, יצחק כרמלי