אפרת ברזל

שני סוגי זמן פגשתי בסיור המחשבתי שלי. הזמן האמיתי של השעון, של היום, של החודש, של הגיל, והזמן האחר שבא איתו לכל מקום ואומר על האדם הרבה יותר

מסע גידול ילדינו הוא סדנה מתמשכת, שמי שחשב שהוא סיים אותה "בתחנת החופה שלהם" - עדיף שירד בסבידור וייקח עוד אוטובוס לאן שהוא צריך

מתחילים לעדור את האדמה: שיחה אישית קרובה עם אשת החקלאי, אילנה טוויג, לסיכום הכח אחרי שנה שבה הארץ נחה, ולכבוד יום כיפור – על האנשים שנשלחו אליהם להתברך על ידי הרב קניבסקי זצ"ל, על גיבורי כוח ועל קרבת ה'

מקווה שהידקתי את המחשבה של מה שרציתי להגיד כאן, עם המשפט הזה. האחרון

"את יודעת, אפרת, יש לנו בבית הספר שיעור תנ"ך". "יופי", אמרתי לה, "אני מקווה שהמורה לתנ"ך יודעת להמשיך את הפסוק הזה"

הם צועקים יחד, מתעניינים דווקא, ואני אומרת בקול רם שאני לא אומרת השנה בקול רם מה אני לוקחת, כי אני ממש מתביישת בזה, שבגיל שלי אני עוד צריכה לעבוד על זה, אז שיכבדו אותי, ויתפללו שאני אצליח

שרל'ה גרוס, אליענה ויניצקי ושרי נריה, שלוש בנות לבעלי תשובה, משתפות בקשיים במהלך החיים, במעבר הבין-דורי של אמונה, ועל ההשתלבות בתוך הציבור החרדי – למרות השוני והקשיים

סיפרתי להם על הקוד הסודי בכניסה לחדר שרק יהודים יכולים להקיש, כי רק יהודים ממלאים בו בכל יום אוכל טרי, ליהודים אחרים שמאושפזים בבתי חולים נכריים. ראיתי שזה כן דיבר אליהם. גם הם התרגשו

אתן הרי אלופות בהישרדות. זה קשה, אני יודעת. קחו את העולם הפנימי שלכן, זה, הסודי, המקום אשר איש עדיין לא הצליח להרוס. נאגרו שם, בתוכו, כל הביטחון וכל האהבה שהייתן צריכות

הרבנית מירי כהן, כלתו של חכם שלום כהן זצ"ל, מספרת על החיים בצלו של חמיה הגדול, ועל הייחודיות של חודש הרחמים והסליחות

בנות, נשים, סבתות, אמהות, נהנות מבריכה מים, חופש גלים וגלגלים, אבל צריכות בסדר הנחלים להנחיל פנימה בתוך בין הזמנים איים של שקט ובהירות

הפוך או ישר, מנותק או מחובר, אהבת ה', אהבת רעים, אהבת ילדים. מי פנוי לחיבוקים?

המשאלה הטבעית של כולנו, זו המבקשת "הביתה", הינה עמוקה הרבה יותר ממרק עוף או נוסטלגיה. בתחנה הזו, תחנת מאה עשרים. גם כאן הנפש מבקשת כל הזמן להרגיש בבית. בית המקדש

אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. מה זה אמר מבחינתי. היתה זאת הבטחה של מאמץ, של קשר למצווה, של מגע, של עשיה, אכפתיות, שותפות, השקעה, כוונה של תפילה למען מצווה