הֵיאַךְ יְכוֹלִים לִהְיוֹת אָב וְאֵם לִהְיוֹת רְגוּעִים כְּשֶׁהַבֵּן וּבִפְרָט הַבַּת בָּאִים מְאֻחָר בַּלַּיְלָה מִבְּלִי לְדַוֵּחַ עַל כְּלוּם. הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַהוֹרִים רְגוּעִים כְּשֶׁיּוֹדְעִים שֶׁבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם נִסְחָפִים לַקִּלְקוּל שֶׁבָּרְחוֹב? הֵיאַךְ יֵשׁ לָגֶשֶׁת עִם אֱמוּנָה לְמַצָּב שֶׁכָּזֶה?
כיצד יתייחס המאמין לניסיון משבר "ילדות קשה" המשפיע לרעה בהשאירו משקעים גם בבגרותו?
וכאשר בא היצר והראה לו פנים של היתר, שעל דבר כזה "מצווה לכעוס", עמד וחשב: הרי על כעס אמרו חז"ל שהוא מהעבירות החמורות וכאילו עובד עבודה זרה, ואיך נאמר על עבירה שהיא מצווה?
כמה נפגעים אנו מכל פוגע שפגע בכבודנו, או אפילו לא פגע - רק שלא דיבר איתנו כראוי בכבוד, לא התייחס מספיק יפה, לא אמר שלום יפה. היהודי המאמין מיד יחשוב בליבו: מדוע על כבודי אני כל כך נפגע ומוחה נמרצות ועל כבוד שמיים המחלל בחילול שבת, פריצות, כפירה ואפיקורסות אין זה אכפת לי כל כך?
כל אחד לפי מדרגתו נתבע על ריבוי השתדלות, אלא השאלה היא היאך ידע האדם מהי מדרגתו בביטחון כדי שמכך ידע עד כמה עליו לצאת ידי חובתו בהשתדלות, ומעבר לכך הינו מפריז, ונבאר את הדברים היטב בסייעתא דשמיא
רק למי שחושב שפרנסתו הייתה מצויה עד היום בגלל חסדי ה"בוס" שלו והיה נתון לחסדיו וללחמו של מעבידיו - רק אחד כזה יש לו באמת לבכות ולקונן כמי שמת לו "האלוה" שלו
כוס המים אינו אלא אמצעי בגזרת א-ל עליון- ללא היגיון- להחזיק ולקיים את האדם, וזאת לצורך הניסיון והמבחן במה יתלה האדם את חיותו- במזונו או בבוראו
לנו נדמה שמגיע לנו מה שיש לחברינו ותולים אנו במחדלנו את חוסר הישג ידינו, אומנם האמונה מחייבת כל יהודי להאמין, שכל דבר שהיה לכאורה יכול להיות בקלות גם שייך לו אומנם ניתן לחברו, זהו בעצם כאילו היה רחוק ממנו כמו בת המלך לכפרי
"אל תאבדו תקוה": ריעות לוי, אמא לאיתן מיכאל בן 8 שנפצע בתאונת דרכים, מעלה תובנות מרגשות שכל הורה יכול להזדהות איתן ולהפנים, והפעם ריעות מצרפת סרטון מרגש שמכיל בתוכו אמונה, תקוה ושמחה. צפו
בוודאי יש להודות לרופא ולהכיר לו טובה בדרך ארץ ובכבוד, אולם למה להתבייש להודות לַה' בפניו ולהודות גם לו על שהיה שליח מצליח לבצע את אשר גזר ה'
