אמונה

אני לא נוהג לעסוק בפוליטיקה, ובכל זאת רציתי להקדיש את הטור השבועי ליהודי ניו יורק שזכו לראש עיר מוסלמי שונא ישראל, כי יש כמה נקודות חשובות שניתן ללמוד ממנו על הסוגיה שלנו, של נוער מתמודד

פנינה שיינמן, בוגרת הסמינר הישן בירושלים, מספרת לאפרת ברזל על "הפסנתר הנעול", על רגעי יצירה וקדושה, ואיך שומרים מנגינה שבאה במחשבה, כשאת תלמידה שיושבת בכיתה

בשיא הקריירה שלו, הזמר ניסים סרוסי עזב לחו"ל בפתאומיות. בריאיון להידברות הוא נזכר בימי הזוהר, משחזר את נקודת השבר ומצהיר: "לא מתחרט על מה שקרה. אני דווקא שמח בזה"

בר ברימר סיפר בריאיון: "אני מתפלל בוקר, צהריים, כל פעם לוקח על עצמי עוד משהו, מתפלל על הלחם, עושה ברכת המזון"

כל עובד סוציאלי או פסיכולוג, שהיה עובר על "קורות החיים" של יוסף, היה כותב אבחנה חד-משמעית: פוסט-טראומה מורכבת. אבל התורה פותחת לנו צוהר לתוך הבור המצרי, ואנחנו פוגשים אדם אחר לגמרי

מובן שמספר המאמינים לא מחזק טענות שמבוססות על אמונה עיוורת. לדוגמה, רוב האנשים בעבר השתחוו לפסלים וחשבו שהעולם שטוח, כך שמספר המאמינים במשהו לא הופך אותו לנכון

ארנק קטן ומוזר למראה הולך לאיבוד באוטובוס. בהשגחה פרטית שרק הקב"ה יכול להוביל, הוא מביא לא רק להשבת אבדה, אלא גם להשבת חוב, ולפרנסה טובה

יש בתנועה הזו משהו שמרפא את השנים הארוכות של השתיקות והחשד. יהודה עומד מול מה שהחיים מחזירים לו, מול אותו מבחן-לב עתיק של מכירת יוסף, והוא בוחר אחרת

דוד, אלמן זה 4 שנים, פותח חלון כנה, ומשתף בבדידות, באחריות, ובקושי שלא מסתיים בהלוויה: "שאלו את הכריות, הן יוכלו לספר רבות"