תינוקות שנשבו
בית הכנסת במושב היה ריק בדרך כלל ושומם מרבית ימות השנה. כמו כל הילדים, לא כל כך הבנתי מה עושים שם בדיוק. פרק א' מתוך הספר "העיתונאי"
- י"ח חשון התשע"ד
פרק א – מסע כפרי מתקתק
עוד בהיותי ילד קטן כפרי ויחף-רגליים במושב הירקרק בית הלוי שבשרון, ידעתי שהכתיבה-ההבעה יהיו המקצוע שלי. כבר בגיל שש כתבתי שירים מחורזים להפליא – במקצב נכון – שעשו נחת לאמא ז"ל וזכו למילות ההערכה בקרב המורות של הכיתות הנמוכות. דיברתי את מה שכתבתי, כתבתי את מה שדיברתי. היה בי מעין דחף לתעד את חיי וחיי הסובבים אותי בשיר ובסיפורת.
למרות שסובבתי בעונג רב בין רפתות ופרדסים במושב ציוני-אידיאליסטי שתושביו חביבים ונעימי סבר, ידעתי שמקומי לא כאן. האווירה הכפרית היא מכושפת משהו ועלולה להשקיע את האדם במין אופוריה מתוקה, תרדמה סכרינית, שהחיים והמציאות הם בעצם המסע הבלתי נגמר בין הבית ללול, לרפת, לפרדס ולצרכניה. השקט, השלווה, הירוק שבשדות הם משכרים, הם משקרים, במידה רבה, מהווים סכנה רוחנית.
חשבנו שזה המסע ואין בלתו. צעידה חד-גונית בין פרות לתרנגולות לעבודת-כפיים די קשה, שלא מותירה לך זמן לחשוב מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. זה סוג של מוות, שנושם לעת עתה.
חברי מן הילדות, עדיין חברי ואהובי, מביטים עלי מעת לעת כמין עוף מוזר שפרח מן הקן הכפרי החמים והתחבר לו ללהקת עופות מוזרה שהם לא מכירים ולא מבינים. נו מילא.
בית הכנסת במושב היה מוקף בעצי אזדרכת והיה ריק בדרך כלל ושומם מרבית ימות השנה, אך זקני המושב היו פוקדים אותו במועדים עטופים בטליתות משי צרות וכיפות מקומטות. כמו כל הילדים, לא כל כך הבנתי מה עושים שם בדיוק, למי מתפללים ולמה. אף אחד גם לא דאג ליידע אותי, והנבערות הילדותית שלנו היתה כל כך יסודית, שאפילו לא גילינו סקרנות מה מתרחש שם ולמה. תמיד עברנו ליד.
לאמיתו של דבר, זקני המושב ומייסדיו שעלו ארצה כציוניים מבולגריה, יגוסלביה ותורכיה לא שלטו במצוות, וקריאתם היתה עילגת. זו היתה עבורם מעין פגישה חברתית באווירה יהודית, שגם הם זכו להכיר על קצה המזלג בילדותם באירופה המשכילה, שטיפחה אירגוני עליה והתיישבות, וזנחה את היהדות.
"הרב של המושב" היה קשיש בולגרי חבוש כובע אופייני, שבע ימים, שגם שימש כמוהל של כל הילדים, אך השפעתו הרוחנית לא הורגשה כלל וכלל, וגם צאצאיו כבר היו חופשיים לחלוטין. כשהוא נפטר, נותרו הראשים במושב מעורטלים מכיפות וקסקטים אידישאיים, ולמעט כובעי טמבל עשויים חאקי נגד מכות השמש, הפדחות היו חשופות לחלוטין.
בבתי הספר היסודיים והתיכוניים של ילדי "מלח הארץ" כאז כן עתה, מניחים את היהדות בקרן זווית. שיעורי התושב"ע (תורה שבעל-פה) נלמדים בצורה טכנית, פשטנית, מבלי לחלוחית של אידישקייט, גם שיעורי תנ"ך ונביא נלמדים באותו סגנון. ארשת זלזלנית למדי מאפיינת את המורים המלמדים "מקצועות" אלו, ואין צורך לציין שקשר בינם לבין התורה והמצוות, מקרי בהחלט. גם אם חיכה למי מאיתנו אופק אקדמי, הוא לא היה אלא שיכפול גנטי של ההשכלה הנבובה שרכשנו בשדות החולין, ותורה מה יהא עליה.
הורי זכרונם לברכה היו אנשים פשוטים, טובים וצנועים. נקיי כפיים וחרוצים, שהנהיגו משפחה ששרר בה שלום בית ונעימות, בשילוב עבודה חקלאית קשה. היה להם רקע מסיים של יהדות מן ההורים, אך המציאות החלוצית-המפא"יניקית, הכרטיס האדום, הפאתוס הבן-גוריוני, העיבו על הלחלוחית הזו, וייבשו אותה כמעט לגמרי. במידה רבה הם היו תינוקות שנישבו שילדו תינוקות שנישבו, וחוזר חס וחלילה. זה המעגל. איך נחלצים מתוך מצולות החולין הללו? איך מנצחים את האפילה היוונית-הדורסנית הזו? איפה נקודת ההתחלה. מי יראנו דרך? מי יתווה כיוון? מי יתן דחיפה? שאלות ענק שאפילו לא נשאלו אז.
ולמרות הנביבות היהודית שפשתה בנו, דאגו "לתדלק" אותנו במנות גדושות של פטריוטיות, כאילו צה"ל מעל לכל, והוא כור ההיתוך שלנו כעם ישראל. אשר על כן כולנו חפצנו, בני המושב, להתגייס לצבא ולהפוך ללוחמים וקצינים קרביים. צו-גיוס.