אמא כותבת: כך הצלתי את חייו של בני!

לאחרונה התפרסמה כתבה בנושא: "האם בנתניה יש מספיק מוסדות לחינוך מיוחד?" בתור אמא לילד שהוגדר כלקויי למידה ברמה גבוהה עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות נושא הכתבה מאוד עניין אותי, הזדעזעתי. על מנת שתבינו למה, אתמצת תקופה המתפרסת על פני חמש השנים האחרונות

אא
לפתע, חלה ירידה במשקל גופו בעקבות דיכוי התיאבון היומיומי. בגיל 10 שקל 22 ק"ג. עור ועצמות. לאחר מחשבות ודילמות רבות, בעלי ואני הגענו להחלטה להפסיק עם הכדור. אין שום תועלת מהכדור ולמעשה רק מזיק לילד בריאותית יותר ויותר. בני היה המום מההחלטה וטען "את יודעת שאני לא יכול בלי הכדור, המלמד יעיף אותי מהכיתה!" לפני מספר שבועות התפרסמה כתבה באחד השבועונים החרדים בנושא: "האם בנתניה יש מספיק מוסדות לחינוך מיוחד?" בתור אמא לילד ש"הוגדר" כלקויי למידה ברמה גבוהה עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות (ממש "בלתי נסבל" להגדרת מערכת החינוך) נושא הכתבה מאד עניין אותי, אך לצערי הרב, הזדעזעתי. על מנת שתבינו למה, אנסה לתמצת לכם תקופה המתפרסת על פני 5 השנים האחרונות. בני הקטן והחמוד בן 6, מוכשר מאד, יצירתי, חברותי, חייכן - בקיצור ממש ילד מיוחד הניחן גם בתכונות הייחודיות המאפיינות את ילדי הADHD (אני קוראת להן "מתנות"). הטפל לא מעניין אותו כלל, יש לו יכולת לעשות אבחנה מהירה ולהתמודד עם העיקר בצורה חדה מאד, כל זאת בתנאי שהדבר מרתק, אבל ברגע שהעניין משעמם אותו או שהנושא לא מובן לו - הוא ישר "חותך" - מבלי לחשוב מה יהיו ההשלכות עקב כך.
עד שיום אחד התבקשנו להגיע בדחיפות לשיחה עם המנהל. במהלך השיחה המנהל שיבח את חכמתו ופיקחותו המיוחדת של בני ושבתוך תוכו הוא נשמה טובה ומיוחדת במינה ולאחר מכן....פרס בפנינו את כל מעלליו הבלתי נסבלים במהלך החודשים האחרונים (וזה היה הרבה...) ולסיום השיחה, נתן עצה ידידותית :
"כדאי ואפילו מומלץ שבנכם יעבור אבחון כמה שיותר מהר..." התלבטנו מאד האם לעשות את האבחון או לא, ובסופו של דבר, לאחר לחץ מצד ההנהלה (שוב מכתבים רבים, שיחות טלפון ארוכות ופגישות דחופות..) עבר בני אבחון ("טובה"). חזרנו לרופא המטפל עם תוצאות האבחון ויצאנו מחדרו עם מרשם לריטלין 10 מ"ג.
במשך 4 ימים שנטל בני את הריטלין, היה ילד אחר לגמריי. התנהגותו היתה מוזרה ושונה לחלוטין, פתאום התהפך - מילד שובב ואנרגטי היה ילד סגור, מופנם, אפאטי, רדום, בוכה לעיתים קרובות בלי כל סיבה שהיא, ולא רצה לשתף פעולה כלל. חזרנו שוב לרופא אשר "הרגיע" אותנו ואמר שאין מה לדאוג (?!) אלו תופעות לוואי "נורמליות", אך בכל מקרה נחליף את הריטלין לכדור אחר. הכדור האחר הנקרא "קונצרטה" - בזמנו קראתי לו "כדור הפלא", לא גרם לתופעות לוואי כמו הריטלין, השפעתו היתה ארוכה יותר ועדינה יותר. כולם היו מרוצים! המלמדים ממש נהנו מבני, הציונים הרקיעו שחקים, הילקוט מסודר, הכין ש.ב. בזמן, לא היה מפריע כלל במהלך השיעור - בקיצור ילד ממש מקסים!!! אחת מתופעות הלוואי הידועות של הכדורים האלה היא דיכוי התאבון. זאת אומרת שכל עוד הילד נתון תחת השפעת הכדור - אין סיכוי שיכניס דבר מאכל לפיו (כולל ממתקים וחטיפים). ובשעות הערב, בדיוק בזמן השכבת הילדים, היינו חווים את תופעת ה"ריבאונד" (תופעת היפריות מוגזמת/עצבנות יתר כאשר הכדור מפסיק להשפיע).הרעב החל לתקוף אותו (אפשר להבין...10-12 שעות בלי אוכל) דלת המקרר היתה נפתחת ונסגרת ללא הפסקה, בני היה מקפץ ומרקד על הספות, צועק ומשתולל ומציק לאחיו ואחיותיו. ובשעה 23-24 בלילה היה מצליח להירדם באפיסת כוחות (עוד תופעת לוואי - קושי הירדמות). ובבוקר למחרת, בני היה מתעורר מאוחר, כל ההשתדלויות מצידי להעירו מוקדם כשלו, הוא פשוט לא הצליח עקב שעות שינה מועטות. חלפו להן עוד שנתיים, בני כבר בן 8, מצליח מאד בלימודיו ואף מקבל תעודת "מצטיין" מספר פעמים. אך במקביל, לאט לאט חלה ירידה במשקל גופו בעקבות דיכוי התיאבון היומיומי. בגיל 10 שקל 22 ק"ג (עור ועצמות) כאשר בני גילו שוקלים 30 ק"ג בממוצע. תת התזונה אליו הגיע גרם לאנמיה חזקה, המוגלובין נמוך מאד, תפקוד הכליות היה ירוד, ומערכת החיסונית שלו הייתה חלשה מאד. ובנוסף לכל (זה עוד לא נגמר..) סבל מטיקים חזקים (תנועות בלתי רצוניות החוזרות ונשנות כל מספר שניות) כמו: מצמוץ חזק בעיניים, השמעת קולות ווקאלים,תנועות עם הראש, הרמת כתפיים ועוד...
חזרנו שוב לרופא אשר הפנה אותנו במיידית לפסיכיאטר ילדים מומחה. לאחר אבחון קליל של 10 דקות קבע הפסיכיאטר שהילד חייב את הכדור (לטענתו, בלעדיו  אין סיכוי שיצליח) ושאין מה לדאוג, הטיקים יחלפו כמו שבאו. אך במידה ולא יפסקו המליץ על כדור נוסף בשם ריספירדל - תרופה אנטי פסיכוטית.
המשכנו  עם הקונצרטה כרגיל בלי שום תוספות (שכבר לא כדור "פלא" כמו בעבר) , הטיקים המשיכו והתגברו יותר ויותר....ובמסגרת התלמוד תורה הכל התהפך - בני נהיה יותר ויותר אגרסיבי, אימפולסיבי מאד, לא מרוכז כלל במהלך השיעור, לא היה ניגש כלל למבחנים כי לא הבין את החומר הנלמד. לאחר מחשבות ודילמות רבות, בעלי ואני הגענו להחלטה להפסיק עם הקונצרטה. אין שום תועלת מהכדור ולמעשה רק מזיק לילד בריאותית יותר ויותר. בני היה המום מההחלטה וטען "את יודעת שאני לא יכול בלי הכדור, המלמד יעיף אותי מהכיתה!" ואני, שלמה עם החלטתי, ומרגיעה אותו שיהיה בסדר "אתה ילד נבון ופיקח ובע"ה תצליח גם בלי הכדור". במשך חודשיים שלמים "נלחם" בני עם דחפיו הבלתי נשלטים ואני נלחמת מול המערכת בשבילו - כלביאה המגינה על גוריה. ציונים לא עניינו אותי כלל, הדבר היחיד שהיה חשוב לי שיהיה בריא, יעלה במשקל ושהטיקים יחלפו לגמרי.  עברנו תקופה קשה מאד, הגוף מצידו "דרש" את הכדור, בני היה מתוסכל ממצבו, דימויו העצמי ירד וביקש ממני לחזור לכדור "המרדים" (כך כינה אותו). קיבלנו המלצות להחליף מסגרת חינוכית, למסגרת קטנה יותר (6-8 ילדים בכיתה) לילדים עם לקויות למידה כמו שיש לבני.
לא הסכמתי בשום אופן להעביר את הילד.לדעתי, עם יותר השתדלות מצד מערכת החינוך כמו למשל: מורה מתקנת גם לכיתות הגבוהות ולא רק לנמוכות, השתלמויות למלמדים שיבינו ויקבלו הדרכה כיצד נוהגים עם ילדים מוכשרים כאלה, כיצד להעלות אותם על דרך המלך ולא חס וחלילה  לעלה נושר" נוסף.....(עפ"י סטטיסטיקות - רוב הנושרים בעלי הפרעת קשב וריכוז). המערכת גרמה לנו ההורים וגם לילד להאמין שבלי  טיפול תרופתי אין סיכוי כלשהו להצליח אלא להפך... לקח לי המון זמן לשנות לבני תפיסה זו וב"ה הצלחתי. עדיין קשה זה ברור, אך עם המון חום ואהבה, פרגונים ותמריצים -  בני הוכיח שאפשר להצליח גם בלי הכדור! נכון להיום, בני "נקי" מכל כדור כימי, כלשהו מספר חודשים, לא ריטלין ולא קונצרטה, לא אדרל, ולא ריספירדל....ב"ה המהלך החצי שנה האחרונה בני  עלה במשקל ונראה כמו בני גילו, גבה, בדיקות הדם ב"ה תקינות והטיקים - תודה לאל פסקו! ולגבי המסגרת....בני נשאר באותה המסגרת. בשיתוף פעולה מלא מצידנו ומצד המערכת, הצלחנו לייצב את התנהגותו האימפולסיבית, כיום הוא יושב ולומד כמו חבריו לכיתה, לא מאחר לשיעורים, מכין ש.ב. בזמן ודימויו העצמי תקין לחלוטין. אין ספק שהקושי רב וההתמודדות היומיומית לא קלה כלל, אך אם יודעים לנתב את האיכויות שיש לבעלי הפר"ק - ניתן להצליח בכל תחום! הכל תלוי בגישה. ללא הכדור הצליח להגיע לתוצאות מצוינות  אך הדבר חייב אותו למאמצים מרובים מצידו.
*בשנים האחרונות החלה עליה גבוהה מאד במספר הילדים המופנים לאבחונים שונים ובנטילת ריטלין. ולמה כל זה קורה? כי הגננת/המלמד לא מצליחים להשתלט בגן/כיתה.
והתוצאה - לחץ מסיבי על ההורים חסרי האונים, אשר חלקם אף מקבלים התראות על סילוק מהמסגרת אם לא יתנו לילד ריטלין (עצוב..מזעזע..אך אמיתי לחלוטין)
הרי זה אבסורד לחלוטין!!! כל ילד רביעי בממוצע צריך אבחון?! וכך מגיעים לשאלה: "האם יש בנתניה מספיק מוסדות  לחנוך מיוחד?" ונשאלת שאלה אחרת : "האם יש מספיק הדרכות/השתלמויות/קוסים/מפגשים למלמדים/גננות המקנים ידע והכוונה לטיפול בילדים מיוחדים אלה?" מדוע לתייג את הילד עם כל מיני הפרעות למיניהן?? כמו שאסור לאמר לילד "אתה שקרן" כך אסור לתייג את הילד בשום תגית שלילית אחרת.
ולסיכום:
1. אם בכל זאת החלטתם לתת טיפול תרופתי, אל תצפו לניסים ונפלאות, הכדור "עוזר" בשנה-שנתיים הראשונות ולאחר מכן מאבד כל אפקט כלשהו להצלחה ובנוסף,
2. אל תיכנעו ללחץ של מערכת החינוך, תהיו חזקים, תרעיפו על ילדכם המון חום ואהבה - זו התרופה האמיתית!  יחס אישי, זמן איכות, חוגים ופעילויות מגוונות.
ילדי הADHD זכו למתנות ייחודיות, הם בעלי כריזמה, אנרגטיים, תקשורתיים מאד ושופעי שמחה ואנו כהורים צריכים לשמוח במתנות שבורא עולם זיכה אותנו ולהשתמש בהן בצורה הטובה ביותר - ובדרך זו -אין ספק שנצליח לקצור רק פירות מבורכים בע"ה! 
 

 

תגיות:חינוךליקויי למידה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה