לא הכל מגיע להם

ש נערים שמשום מה חושבים שעל ההורים מוטל לעשות הכל למענם. אולם הגמרא אומרת (כתובות מט:) שמצווה על האב לזון את בניו כשהם קטנים (עד גיל שש), ומגיל שש ואילך עד שיגדלו – מפרנסם האב רק מתקנת חכמים. אבל משגדלו (מגיל שלוש עשרה ואילך) אין האב חייב לזון אותם כלל. וכן נפסק להלכה ברמב"ם (הל אישות יב, יד).

לכן נער שמתלונן על הוריו, שאינם עושים למענו כנדרש – עליהם ליידע אותו על האמור לעיל – שמגיל בר מצווה ואילך אין עליהם שום חיוב לפרנסו, ועליו לדאוג לפרנס את עצמו. הנער צריך לומר תודה להוריו על כל דבר שעושים עמו.

ישנם ילדים קטנים שעל כל בקשה משיבים: "אין לי כח!". כאשר הם אומרים: "אין לי כח", רצונם לומר: "תפסיקו לנצל אותי! תחפשו מישהו אחר שיעשה זאת". הם התרגלו שעושים הכל בשבילם – התרגלו לקבל ולא לתת. כדי שילדים לא יגיעו למצב הזה, על ההורים להעסיק אותם בעודם קטנים בענייני הבית, במעשי חסד וכדו.

כמו כן, הרוצה בטובת בנו – עליו לדאוג שהבן בעצמו יעשה את הדברים הנצרכים לו, כגון: גיהוץ, סידור המזוודה וכדו, אלא אם כן הוא עדיין אינו מסוגל לעשותם בכוחות עצמו. שאם האב לא ירגיל את בנו בעודו קטן לעזור ולסייע, אלא יפנקוֹ ויעשה הכל בשבילו – הדבר יזיק לילד מאוד. הוא יהיה חסר בטחון, ועלול גם בסופו של דבר לבוא לידי עצבות. הדבר ייתן את אותותיו בעתיד, ובעיקר כשיגדל, בחוסר תפקודו הן בתורה והן בדרך ארץ, ולא יהיה לו חשק לעשות מאומה.

אין לו לאדם הנאה גדולה מלקבל את המגיע לו מתוך עמל ויגיעה. כל דבר שמקבלים על מגש של כסף ללא השקעה – הוא בבחינת נהמא דכיסופא (לחם בושה), ואין שמחה אמיתית בקבלתו. ילד שרק מקבל נעשה עצוב וממורמר. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאין לו מוטיבציה לעשות מאומה, ולבסוף הוא נכנס לדיכאון. לעומת זאת, ילד שיוצר ונותן הוא שמח. זכור: היצירה וההשקעה מביאה לאדם סיפוק ושמחה.