על הכתפיים של אבא, יש לה תקווה

היתה ילדה קטנה שהאמינה שאנשים טובים

היתה ילדה קטנה שחשבה שהיא מוגנת, שלא יפגעו בה

היתה ילדה קטנה...

היתה...

ואיננה.

לאט לאט

זה צמח מבפנים

כמו נחש מריר

והילדה הקטנה

פיתחה לעצמה מבט קטלני, להגנה

סגרה את הלב שלה בעשרות מנעולים

ואז הקיפה אותו בחומה של קרח

הילדה הזו

עדיין צוחקת, שרה ומחייכת

היא עדיין מקשיבה ומדברת

אבל...

הצחוק והחיוך – לא תמיד אמיתיים

וגם כשהיא נמצאת עם בנות ומדברת

היא לא חושפת, לא נפתחת

והשירים... הם שינו את טבעם לשירים שקטים, עצובים.

הילדה הזו חשבה שאין לה אף אחד

שאסור לבטוח באיש

אבל היא גילתה שיש מישהו

מישהו שאכפת לו

שמחבק אותה למרות כישלונותיה

שאוהב אותה בגלל מאמציה.

וכשכל האחרים זנחו אותה,

הוא נשאר ואסף אותה אליו

כשהיא מסתכלת אחורה, אל כל התקופות הקשות

ורואה רק זוג אחד של עקבות על החול

היא מבינה, הילדה הזו

שכל אותם זמנים קשים

היא היתה על כתפיו והוא נשא אותה

היא לא קרסה,

כי הוא החזיק אותה חזק חזק 

שלא תיפול.

הוא שמר עליה.

כשהיא מביטה בשלולית בה היא מבוססת עכשיו

של מחשבות עכורות על עצמה

של כאב, כעסים ותסכולים, כלפיה וכלפי אחרים

היא יודעת שהיא תוכל לצאת

היא תוכל להמריא

כי עכשיו היא על הכתפיים של אבא.

יש לה תקווה.