קשב וריכוז: אל תשכחו שהילד הוא קפיץ

מה שאדם באמת רוצה -את זה הוא משיג בחייו.

ולהיפך: מה שאדם משיג בחייו זהו הגילוי על מה שהיה רצונו בתחילה. (עלי שור)

דרכו של קפיץ, הוא להרגיש משוחרר, כלומר, ילד חייב להרגיש משוחרר, כמו קפיץ לפחות, אך לא ח"ו מופקר. דמיינו מה קורה לקפיץ כשהוא לחוץ ומשתחרר לפתע, הוא פשוט עף ומתפזר לכל הכיוונים, אותו דבר בדיוק, ילד, כשמלחיצים אותו יתר על המידה, אמנם בהתחלה, ישנה הרגשה של שליטה עליו ואפשר להשיג ממנו את מה שאנו רוצים, אך זה מחזיק, עד שהקפיץ משתחרר! וכשהקפיץ משתחרר, לוקח הרבה מאוד זמן להחזירו לאיתנו הקודם, זאת אומרת שכל מה שרכשנו מתוך לחץ ודחק מילדינו, מחזיק בערך כמו הקפיץ.

אך לעומת זאת, אם ניתן לו חופשיות ופרטיות, וניתן לו להתפתח בקצב שלו, נשגיח עליו מהצד, נרעיף עליו חום ואהבה, ונבקר אותו מדי פעם, בצורה עדינה ובונה, כמו "לא מתאים לילד טוב כמוך להתנהג כך וכך", וכו', וזאת, לא לפני שאומרים לו כמה אפשר ללמוד מהתנהגותו היפה והמכובדת, אפשר ללמוד מהמידות הטובות שלו, מאהבת ישראל שלו, אזי הביקורת יכולה להשפיע לטובה.

אך ג"כ, כשהקפיץ כבר יותר מדי מתוח ומשוחרר (מופקר), כבר לא ניתן הרבה מה לעשות, וצריכים המון המון סבלנות, כדי להחזירו לאיתנו.

מה שיוצא לנו מכל זה הוא, שרק בחום ואהבה, אפשר להגיע לתוצאות חיוביות ורצויות. העבודה היא קשה ודורשת מאמץ – אך התוצאות מספקות וחיוביות, אבל אם בוחרים ח"ו בדרך הקלה, העבודה באמת לא קשה ולא דורשת מאמץ – אולם תוצאותיה יכולות ח"ו להרחיק לכת.

מתוך הספר "קשב וריכוז" של גלעד שמעא ויחיאל אליאס.