לא עמדתי בצפירה, ולא מהסיבה שנדמה לכם

מהם חיילי צה"ל בשבילי?

אתם באמת שואלים?!

בטח תצפו שאגיד, כלום! או שלא אענה בכלל.

הגיוני שתחשבו ככה ,

כי לא עמדתי אתכם בצפירה,

כי כשאתם שרתם התקווה בערב יום העצמאות, אני לא זכרתי אפילו את המילים.

וכי לא צלינו יחד כבשים על המנגל בגן סאקר, ולא לבשתי כחול לבן כמוכם.

אז זהו, שלא,

ואני לא באה להתנצל או להוכיח את חפותי,

את המכתב הזה אני כותבת ככה סתם לעצמי,

כך שלא בטוח שתראו אותו.

לא עמדתי בצפירה – צודקים,

וזה כי אני מאמינה שאת אלו שנתנו את חייהם בשבילנו ,

שנהרגו על קידוש ה', שנלחמו בקרבות הכי קשים,

רק כדי שאנחנו נוכל לחיות –

לא ניתן לזכור רק לדקה אחת,

רק ליום אחד.

לא מבינה איך רגע אחרי ששמש יום הזיכרון שוקעת,

כבר לובשת העיר הזו חג.

כאילו לא היו כאן אבל, שכול, אובדן.

כאילו לא היו כאן משפחות שלמות שהלב שלהם ,

פצוע היום יותר מתמיד.

כאילו לא היו כאן זוגות זוגות של הורים,

שהשכול לא נותן להם מנוח אף לא לרגע,

שהוא מצייר להם עיגולים שחורים על הקירות בלילה .

כאילו לא היתה פה יתמות שביום הזה,

הרגישה עמוק יותר את החסר,

כאילו שלא בכו שהם רק רוצים את אבא,

כאב שלא ניתן להבין.

לי –

הכאב הזה לא מספיק רק ליום אחד של כאב,

לא מספיק.

אני גם לא אקבע יום כדי לזכור אותם,

כי אני אף פעם לא שוכחת.

לא שוכחת שהחיילים האלה הלכו כדי שאני וגם אתה נוכל להמשיך לחיות,

מה שאומר שבעצם חיותנו אנו מקדשים אותם, את נשמתם.

בדמם – חיינו.

לכן כל דבר הכי קטן שלנו, כל השתדלות, כל ויתור,

המעשים שלנו,

הכל זה לעילוי נשמתם.

זו אחריות שלנו.

בחיים שלנו אנחנו מקדשים אותם, את מעשיהם הנאצלים.

כי בשבילנו הם מסרו נפשם.

לכן בזמן שהצפירה הזו בוקעת את השמים ואת חדרי הלב,

אני חושבת איך להועיל להם במעשי,

איך לתת להם אולי קצת מכל מה שנתנו לנו הם.

אני מבינה שזה בטוח לא בלעמוד ולחשוב עליהם במשך דקה.

אני מעדיפה לקום ולפעול, להוסיף להם זכויות.

להכין למישהי עוגה לכבוד שבת, לבקר חולה, להתנדב –

ולכוון לזכותם.

לתת שקל-שניים לצדקה,

להדליק להם נר.

אני ממשיכה ללכת בצניעות, מאריכה עוד חצאית,

מרחיבה עוד חולצה---

וכל זה מעלה להם את המניות בשמים,

מקרב אותם בכל רגע אל מקום טוב יותר.

כי כל מה ששלנו – שלהם הוא.