פרשת בחוקותי: אין החלפות!

פרשת "בחקותי" כוללת בתוכה בין היתר את פרשת ערכין.

מהי פרשת ערכין? כאשר אדם נודר לתרום לבית המקדש דמי ערך של חפץ מסוים, הוא מחויב לקיים את נדרו. לכן, כשאדם אומר "ערך חפץ זה עלי", עליו להביא לבית המקדש את דמי ערך החפץ. פרשתנו דנה במקרה שאדם אומר "ערכי עלי", או "ערך פלוני עלי", כלומר, הוא רוצה לתרום לבית המקדש את הערך של עצמו או של חברו. כיצד ניתן להעריך אדם? האם לאדם יש מחיר? בכך עוסקת פרשת ערכין (ויקרא כ"ז, א'-ח').

פרשת ערכין מופיעה מיד אחרי פרשת הקללות העלולות לבוא על עם ישראל באם הם לא ילכו חלילה בחוקות התורה.

לאחר פרשת ערכין, מופיעה פרשת תמורה. לאחר שאדם הקדיש בהמה לקרבן, אסור לו להמיר או להחליף את הקרבן בבהמה אחרת, אפילו אם הבהמה השנייה טובה יותר מהראשונה: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (כ"ז, י'). גם לגבי מעשר בהמה נכתב: "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל" (כ"ז, ל"ג).

מפרשי התורה כותבים, ששלושת הנושאים הללו – קללות, ערכין ותמורה, קשורים זה לזה ומלמדים את האדם מוסר השכל חשוב. מהו?

ה"כלי יקר" מסביר את הקשר בין פרשת הקללות לפרשת ערכין: "סמך פרשה זו לקללות לומר, שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל. אבל לא כיעקב מכל וכל, כי יעקב, גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם... שנודרים בעת צרה ובעבור סוּפה צרה וצוקה, הם מתחרטים ושבים לסורם" ("כלי יקר" כ"ז, ב'). כאשר אדם נמצא בעת צרה, מטבע הדברים הוא נודר לתת צדקות והוא מנסה להתקרב יותר להשם, אולם פעמים רבות הוא שוכח מהבטחותיו כאשר הסכנה חולפת לה. סמיכות שתי הפרשות – קללות וערכין, מהווה תוכחה מרומזת לעניין זה, והיא מעבירה מסר לאדם להתחזק בענייני צדקות ולהתקרב להשם גם כאשר מצבו טוב וחייו מתנהלים על מי מנוחות.

בעלי המחשבה כותבים הסבר נוסף.

הקללות המובאות בפרשה, שלצערנו חלקן התממשו במהלך ההיסטוריה, עלולות לייאש את האדם ולגרם לו לחשוב – מה אני שווה? האם בכלל יש לי ערך כלשהו? האם אני מסוגל למנוע את הקללות מלבוא? ובאופן כללי, כל ספר ויקרא עוסק בקרבנות, בבית מקדש, בקדושה, בהשראת שכינה וכדומה, כל הנושאים הללו עלולים לגרום לאדם לחשוב מחשבות על היותו קטן וחסר משמעות. לכן, פרשת ערכין באה לאחר פרשת הקללות, לאחר שעם ישראל "נבהל", והיא אומרת: אל תחשבו שאתם לא חשובים בעיני הבורא, אתם חשובים בעיניו מאוד! כל יחיד ויחיד הינו בעל ערך אינדיבידואלי ועליו לזכור זאת. גם אם עם ישראל שרוי בצרה, כל יהודי הינו בעל ערך, וגם אדם יחיד מסוגל על ידי מעשיו הטובים לגרום שוב להשראת השכינה בארץ. 

התורה מחזקת את התובנה הזאת על ידי מצוות מעשר בהמה המופיעה בסמוך לפרשת ערכין: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ להשם" (ויקרא כ"ז, ל"ב). רש"י מביא את דברי התלמוד: "כשבא לעשרן, מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבועה בסיקרא (מקל צבוע באדום), להיות ניכר שהוא מעשר. כן עושה לטלאים ולעגלים של כל שנה ושנה".

ידועים דברי התלמוד, המדמה את המשפט בראש השנה לאותו רועה המעביר את צאנו אחד אחד: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (ראש השנה י"ח ע"א). כלומר, בני אדם עומדים למשפט על מעשיהם בשנה שחלפה, אחד אחד כאותם כבשים. הפיקוד והמסקר של כל באי עולם מול הקדוש ברוך הוא, נעשה ביחידות ובפרוטרוט, בזה אחר זה, ואין התחמקות ואין מפלט באמצעות כניסה דרך ערבוביא, שאחד יתלה את עצמו בחברו או יסתופף בצלו של אחר. כל אחד ואחד נידון ונבדק לכשעצמו.

עניין היחידות נכון לא רק ביחס לדין בראש השנה, אלא גם ביחס ליום הדין הגדול לעתיד לבוא – לאחר פטירת האדם ובגאולה העתידה. כשיבוא השם לשפוט את העולם, גם אז כל אחד ואחד יעמוד בפני עצמו, ולא יעזור לאדם טענה שהוא שייך לקבוצה מסוימת, לחבורה או לקיבוץ. כל ניסיון חיפוי וכיסוי של עוונות פרטיים על ידי תירוץ של התאגדות לאנשים ונימוק ש"ככה כולם היו", "כך מקובל בחברה" וכדומה, לא יצליח.

חשוב להדגיש ולומר, שאין בכל האמור כדי לגרוע חלילה ממעלת האחדות. כוח האחדות הוא אדיר, והאפקט של כוח האחדות מוזכר אף הוא בפרשתנו, בפרשת הברכות: "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (כ"ו, ח'). לכאורה היחס לא מתאים, שהרי אם חמישה מצליחים לרדוף אחרי מאה, אז לפי החשבון מאה יכולים לרדוף אחרי אלפיים, לא אחרי רבבה (עשרת אלפים)? אלא, רש"י עונה: "אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה". כלומר, בכוחות משותפים נוצר כוח שלישי, והכוח השלישי הזה חזק הרבה יותר ללא קשר ליחס המספרי.

אם כן, מצד אחד עלינו לדעת מה רב כוחו של הציבור, אולם מצד שני על כל אדם לזכור את ערכו האישי האינדיבידואלי, ואל לו "לנצל" את הציבור כדי לגרוע או להסיר אחריות ממעשיו הפרטיים.

לאור האמור, נבין את משמעות איסור המרת הקרבן. ידוע, ועסקנו בכך רבות בפרשת ויקרא, שכשאדם מקריב קרבן, עליו לכוון כאילו הוא מקריב את עצמו. איסור ההמרה שולל טעות מחשבתית בה אדם חושב לעצמו – "לו הייתי נולד כמו פלוני", או "כמה חבל שאין לי את היכולות של אלמוני", "הלוואי שהייתי יכול להתחלף עם חברי" וכדומה. מחשבות זרות אלו מייאשות את האדם ומונעות ממנו לשפר את עצמו ולהתקדם.   

באה התורה ואומרת לאדם – אל לך לחשוב שעדיף לך להיות מישהו אחר, אל תחשוב לעצמך שאם היית מישהו אחר מצבך היה טוב יותר. לא! אל תמיר רע בטוב או טוב ברע. מה אתה יודע מה טוב ומה רע? הוא ותמורתו קודש הם. עולמו של כל אדם קודש הוא. על כל יחיד מוטלת אחריות למלא את עולמו האישי בקדושה, ועם כוחו האישי הוא מסוגל להשפיע על העולם.

זהו המסר העולה מפרשה זו, ואתו זכינו לסיים את ספר ויקרא.

חזק חזק ונתחזק.