פרשת אחרי מות-קדושים: להישאר מחובר

אחד מחכמי חלם סבל רבות מעובדת היותו מפוזר. מידי בוקר הוא בזבז זמן רב על חיפוש בגדיו וחפציו האישיים, איחר בקביעות לתפילה ולעבודה והיה ממש אובד עצות.

בצר לו, פנה החלמאי אל החכם הראשי של חלם, וביקש ממנו עצה כדת מה לעשות. ייעץ לו החכם – בלילה, אל תעלה על מיטתך מבלי שהכנת רשימה מסודרת ומדויקת אודות מיקומו של כל פריט שתזדקק לו למחרת, וכך, בבוקר, כל שעליך לעשות הוא לעבור על הרשימה ולאסוף את הפריטים.

עם רדת החשכה, פנה החלמאי לישון, לא לפני שהוא ערך רשימה מדויקת היכן נמצא כל פריט – נעל ימין בסלון, נעל שמאל בקומה השניה, גרב ימין בארון, המשקפיים באמבטיה וכן הלאה. לאחר שעלה על מיטתו, נזכר ששכח משהו, נטל שוב את הרשימה והוסיף: "ואני, נמצא במיטה".

עם בוקר, קפץ החלמאי ממיטתו, נטל את ידיו והחל לעיין בזריזות ברשימה. ואכן – הפלא ופלא! תוך דקות ספורות הוא הצליח למצוא את כל חפציו. שמחתו לא ידעה גבול, אולם כאשר הגיע לסוף הרשימה ומצא שכתוב בה: "ואני נמצא במיטה", חשכו עיניו. הוא ניגש למיטתו והחל לחפש את עצמו. חיפש מעל המיטה, מתחתיה, ניער את השמיכה אולם הוא העלה חרס בידו.

כעבור זמן, התעייף החלמאי מלחפש את עצמו ובמר ייאושו נשכב על מיטתו באפיסת כוחות, עד שלפתע אורו עיני, או! הנה אני במיטה! סוף סוף מצאתי את עצמי.

חזר החלמאי אל החכם הראשי והתלונן על כך שמצבו הורע. עד אתמול הוא בזבז מזמנו שעתיים כדי למצוא את חפציו והיום הוא בזבז שלוש שעות...

כל אחד רשאי לסיים את הסיפור איך שהוא רוצה, מה שחשוב הוא המסר. אדם צריך למצוא את עצמו. השאלה הראשונה שאדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא פוקח את עיניו היא איפה אני? היכן מקומי? לְמה אני מחובר? היכן נטועים שורשי?

טרדות היום-יום עלולות לגרום לכך שגם אם כל מה שמסביבנו מונח במקומו, עדיין אנו עצמנו עלולים ללכת לאיבוד.

פרשות "אחרי מות-קדושים", טומנות בחובן סוד נפלא, שיש בכוחו לסייע לנו בתהליך החיפוש העצמי.

שתי פרשות אלו משלימות אחת את השנייה. פרשת "אחרי מות" עוסקת רבות בהלכות הקשורות לקדושת הכהנים והמקדש, כלומר, "צמצום" הקדושה לציבור מסוים ולמקום מסוים, ואילו פרשת "קדושים" מרחיבה את הקדושה לכל עם ישראל וביחס לכל תחומי החיים, ומופיעות בה מצוות הנוגעות לחיי היום יום של האדם הישראלי ה"פשוט".   

כך פותחת פרשת "קדושים": "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב'). הציווי להיות קדוש נאמר לכל עדת בני ישראל, ורש"י אף מוסיף: "מלמד שנאמרה פרשה זו ב"הַקְהֵל", מפני שרוב גופי התורה תלויים בה".

יכולים אנו להבין את משמעות קדושת הכהן והמקדש, אולם מה פירוש הציווי "קדושים תהיו" הנאמר לכל עם ישראל? כיצד יכולים כל ישראל, איש איש במקומו ומצבו, לחיות חיי קדושה?

"קדושה" משמעותה התייצבות מתמדת בקרבת הקדוש ברוך הוא. "והתקדשתם והייתם קדושים – כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם" (ספורנו, ויקרא י"א, מ"ד). הכרת הבורא היא קדוּשה.

קדושה מחייבת את האדם לחיות בתודעה מתמדת של היותו עובד השם, גם בזמן בו הוא עסוק בעמל כפיו בכל תחום שהוא. הוא אינו רק מקדיש שעות ספורות לעבודת השם כפי שהוא מקדיש לפרנסתו או לעניין אחר בחייו, אלא עבודת השם מקיפה את כל חייו - "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו).

באמצע פרשת קדושים מופיעה מצוות ערלה:

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא י"ט, כ"ג).

כאשר אדם נוטע עץ פרי, נאסר עליו לאכול מפירות האילן למשך שלוש שנים מזמן הנטיעה (הפירות בשלוש השנים הראשונות נקראים "ערלה"). נתעכב מעט על פרט הלכתי בענייני ערלה, ונראה את האנלוגיה לנפש האדם.

ישנו מושג הלכתי שנקרא: "בטל בשישים". "בטל בשישים" זהו כלל הלכתי האומר, שכאשר חתיכה אסורה נופלת בטעות ומתערבת בתוך דבר מאכל אשר מותר באכילה, אזי אם המאכל הכשר מכיל כמות של לפחות פי שישים מהחתיכה האסורה, התבשיל מותר באכילה (בתנאי שהחתיכה האסורה איננה ניכרת. אם היא ניכרת, וודאי שחייבים להוציא אותה). לדוגמא: אם נפלה טיפת חלב לתוך סיר בשר המכיל כמות של לפחות פי שישים בשר (פי שישים מטיפת החלב), הרי שטיפת החלב בטלה והתבשיל מותר באכילה.

לא כל האיסורים בטלים בשישים. למשל, פרי תרומה שנאסר באכילה למי שאיננו כהן, בטל רק אם יש לפחות מאה כנגד האיסור. ערלה, בטלה באחת ומאתיים. כלומר, פרי ערלה שנפל לתוך תערובת פירות כשרים לאכילה, צריך שיהיו מאתיים פירות כשרים כדי לבטל את פרי הערלה האסור (לא ניכנס כעת לדיון מדוע יש מספר סוגי ביטולים).

המשנה במסכת ערלה (א', ו') דנה במקרה של נטיעת ערלה שהתערבה עם שאר נטיעות. כלומר, אדם שיש לו נטיעת עץ ערלה בתוך פרדס של מאתיים עצי פרי, אולם בעל השדה התבלבל ולא יודע מיהו עץ הערלה. הדין הוא, שאילן הערלה עצמו אינו בטל במאתיים האילנות המותרים באכילה. מדוע?  רש"י (גיטין נד ע"ב) מבאר, שהעץ עצמו לא יכול להתבטל ברוב משום שהוא מחובר לאדמה, וכל דבר המחובר לקרקע יש לו חשיבות והוא לא יכול להתבטל אפילו באלף, וכיוון שאילן הערלה נטוע עמוק באדמה, הוא מחובר למקומו ואין אפשרות שהוא "יאבד את הזהות" שלו ויתבטל בשאר האילנות.

נעשה אנלוגיה לנפש ונראה יסוד חשוב: דבר מחובר אינו יכול להתבטל, להיבלע בין ההמון ולאבד את ייחודיותו.

"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ', י"ט). האדם הוא כאותו העץ, אם הוא מחובר לשורשו ולצלם האלוקים שבו, הוא לעולם לא יתבטל או יילך לאיבוד. השורשים נטועים עמוק וכל רוח שבעולם אינה יכולה לעקור אותו.

מציאות החיים מורכבת מאוד. החיים מבלבלים. מאורעות החיים עלולים לערבב את האדם ומחשבותיו ולסחוף אותו למחוזות שהוא לא היה רוצה להיות בהם. קל להיסחף בזרם, להתערבב ולאבד את הזהות האישית.

מה עושים? נשארים מחוברים. כאשר אדם מחובר לאלוקיו, גם מיליון "עצים" אחרים לא יצליחו לבטל אותו. זאת האמירה הראשונה שאמר בורא עולם ליהודי הראשון – אברהם אבינו: "לך לך". אתה יוצא עכשיו למסע ארוך, הצעד הראשון הוא ללכת לעצמך, לשורשך (אלשיך). אם תהיה מחובר לעצמך – אף פעם לא תלך לאיבוד.

זהו הפירוש של מצוות קדושים תהיו. להיות מחוברים תמיד לצלם אלוקים שבאדם, ולחיות תמיד לצד השם.