רווקות, "זיוף תוכנה" זה מה שקורה כשאנחנו מנסות ’לגנוב’ את מי שלא שלנו

מכירות את המשולש הצהוב המעצבן הזה שמרצד על המסך ולא נותן לעשות שום דבר אחר, מלבד לקרוא אותו ולהבין מה בדיוק גרם לו להופיע? 'ייתכן שנפלת קורבן לזיוף תוכנה', זועקות לי המילים מבעד למסך, בוהקות ומובנות מתמיד אך אני כהרגלי שומעת דבר אחר לגמרי. 

"ייתכן שנפלת קורבן לזיוף תכונה", כשבשידוך האחרון עשית הכל כדי שתהיה לך את התכונה המתבקשת על ידי המשודך. זייפת ובגדול, שירה, ועכשיו - את לא יכולה להמשיך 'לעבוד' על עצמך, על הסובבים אותך, על השם...

את לא יכולה להעמיד פנים שכלום לא קרה ושאת מתפקדת בדיוק כפי שהיה לפני שדיברת איתו - כי את והמסך הבוהק שמסמן לך את הדרך אלייך בין מילים הרבה, יודעים שזה לא נכון. שאת לעולם לא חוזרת להיות מי שאת באמת, אחרי כל עוצמה של שידוך שכזה. 

"אליך אני מחזירה את כל מה שאיני יודעת איך להזדכות ולהזדכך עליו"

לאן את כן חוזרת מכל הזיופים שלא הצלחת להסתיר? 'ממך, אליך אברח'. ממך - קיבלתי הכל. את האמת, את השקר, את השיקוף ואת הזיוף. ואליך אני מחזירה את כל מה שאיני יודעת כיצד להזדכות (ולהזדכך) עליו. 

שאלתי הרבה ציוד שאינו שלי באפסנאות השידוכים, אבל אני תמיד יודעת לאן להחזירו - גם אם אין לי מושג איך להניח אותו על המדף שאליו הוא שייך. 

ואם קורה לפעמים שהאפסנאות סגורה או שלאפסנאי כבר נמאס לראות את פרצופי המתנצל, אני פשוט בורחת אל האב - ר"ח, דהיינו אל האבא שלי שהוא רואה החשבון הכי גדול בעולם. אצלו ורק אצלו, אני יכולה לקבל פירוט מדויק של סכום ה'נזק' שנגרם, איתו ורק איתו אני יכולה לקבל קצת 'הנחה' על ההוצאה הגדולה. 

אליו ורק אליו אני יכולה לפנות עם דמעות בעיניים ולב נשבר, ולבקש רחמים - אפילו אפילו ניכוי של מלוא הסכום שאני חייבת. לא משום שאני לא רוצה לשלם על הנזק, אלא משום שפשוט אין לי מאיפה. 

הרגשתי כמי ש'גנבה' מדים שלא שייכים לנשמתה, וכשאך עשתה תנועה קטנה לכיוון עצמה האמיתית - נקרעו המדים והושחתו 

השידוך האחרון הוציא ממני קול שלא באמת היה שלי. זה היה קול שרצה להתחקות אחר שירה אחרת, רחוקה, שכבר לא באמת קיימת בי הנוכחית. זה היה קול שרצה להימצא בכל מחיר, גם במחיר של איבוד האמון, האמונה והאומנות - שלושת הדברים העיקריים שעוד מחזיקים אותי עם הראש מחוץ למים, ועוזרים לי לבלוע כמה שפחות מהם. 

איתו, הרגשתי כמי ש'גנבה' מדים שלא שייכים לנשמתה, וכשאך עשתה תנועה קטנה לכיוון עצמה האמיתית - נקרעו המדים והושחתו. היא כבר אינה יכולה לייצג אף אחד, היא צריכה לשוב על עקבותיה ולנסות להשיג מדים אחרים, חדשים. היא צריכה להתחיל מההתחלה, קשה ומפרך ככל שזה יהיה וזה יהיה. כי לבגוד בערכים שלך, בכל מה שאת מאמינה בו וסוגדת לו, רק כדי לתת למישהו אחר להרגיש טוב עם עצמו - זו בגידה שיש עליה מחיר כבד. 

"לצאת לשידוך כמו שיוצאים לבחור מקרר"

בכלל, איך אפשר לבגוד במהירות כזו אחרי שנות בנייה עצמית שורשית ועמוקה, רק משום שאת עורגת ומשתוקקת לדבר מה? איך את יכולה לסכן את כל מה שיש לך, כדי לזכות בעצם בכלום אחד גדול? הנשמה לא שואלת אותנו איך וכמה, עם מי ובאיזו עוצמה להרגיש את מה שאנחנו מרגישות לאנשים מסוימים, אבל כאן בדיוק טמונה העצה והתבונה הגדולה שמעניקה לנו התורה: צניעות. אם חשבתן שזה בא לידי ביטוי רק במלבושים, דיבורים או מעשים חיצוניים, אז דענה לכן שאין זה כך. 

כי הצניעות הנכונה והמדויקת היא גם לדעת כיצד לשמור לעצמך את כל קלפי הרגשות והמחשבות, ולא להעניק אותם לאף עובר אורח שרק חולף על פנייך, ואין בכוונתו להישאר שם לתמיד. הצניעות הנכונה היא לא לחשוף דבר מנשמתך, מלבד זה ההכרחי להיכרות מספקת עם הצד השני, כזו שתעזור לנו להבין האם אנחנו באותה השקפה, האם אנחנו תמימי דעים לגבי סוג הבית שאנחנו שואפים להקים יחדיו. 

איך אמר לי פעם הרב שלי שיחיה: "לצאת לשידוך כמו שיוצאים לבחור מקרר. עם המון שכל, ומעט רגש".

אז לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, ואם לומר את האמת - חשבתי שהוא בכלל לא מבין איך הדברים אמורים לעבוד בעולם האמיתי. כי אצל בעלי תשובה, כך חשבתי אז לפחות, אין כזה דבר 'מעט רגש'. וכשמגיעים אליי, לא נעים להגיד - אפילו השכל מדבר מתוך גרונו של הרגש. 

איך זוכים ל"עין לא ראתה אלוקים זולתך"? פשוט מאוד: "ייעשה למחכה לו"

אבל היום, אחרי עשרות שידוכים, אני יודעת כבר שהרב שלי צדק. או-הו, איך שהוא צדק וכמה חבל שלא ביררתי כבר אז איך בדיוק עושים את זה. כמה חבל שלא למדתי את אומנות השכלתנות על בורייה, כדי שתימצא לי בבוא העת - כאשר אצטרך לבחור את הבחירה המשמעותית בחיי: בחור. אבל היי, זועק לי קול קטן וחלוש ממעמקי נשמתי, את לא שומעת מה שאת כותבת? העיניים מתרוצצות, חוזרות אחורה ונעצרות במילה בחור. 

ב-ח-ו-ר. 

האם אתן שומעות את זה באותה עוצמה כפי שאני שומעת את זה כעת? הוא לא בוחר, הוא בחור. גם את לא בוחרת, כי הוא בחור לך כבר. מתוך טריליונים של טריליונים, לא פחות מכל הכוכבים שבשמיים, הוא נבחר בעבורך ואת בעבורו - כי גם את בעצמך ב-ח-ו-ר-ה.

יואו, איזה מזל שה' פה ומאיר לי את כל הסדקים החשוכים האלה שבתוכי. איזה מזל שגם בייאוש הכי גדול שלי הוא מזכיר לי שאיתו אין מה להתייאש ואליו צריך רק לקוות. 

כי למרות החששות, ולמרות הפחדים, ולמרות כל המדים הקרועים וכל התכונות המזוייפות - הקב"ה כבר הכין את הכל, וכשזה יבוא - את תראי את הקול והנשמה שלך תכיר בחצי השני שלה.

בידיו המפתחות לכל הישועות שאת מחכה להן, והוא יודע מתי יגיע הזמן הנכון שבו יוכל לפתוח את הדלתות ולהשפיע עליכם את כל השפע הזה שאתם מחכים לו שנים.

אז איך זוכים ל"עין לא ראתה אלוקים זולתך"? פשוט מאוד: "ייעשה למחכה לו".

אם את מחכה לו, ובינינו - זה כל מה שאת באמת צריכה, הדברים ייעשו מאליהם. הזיווג יגיע עד אלייך, ואז תראי את כל מה שעליו התפללת במשך שנים. רק תחכי, בלי להתייאש. תחזיקי חזק בחבל בזמן הנענוע, כי גם זה יעבור. וכשזה יעבור - לא תהיה מאושרת ממך. רק אל תחדלי לקוות. לקוות, ולייחל ולהחליף כוח עד לבוא הישועה שלך בקרוב ממש. ככתוב: "קווי השם יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים. ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו".

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il