הזמן הנכון: מתי צריך לעשות תשובה?

אומרת המשנה (יומא ח ט): "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה". מיד כאשר האדם מתעורר בלבו לעשות תשובה, עליו לעשות זאת בלי שהות, שכן אם יאמר בלבו שיכול הוא לחטוא עוד, ורק אחר כך לשוב, עלול הוא להפסיד את הרכבת, שכן "אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

חז"ל ממשילים משל יפה, למה דומה אדם אשר רוצה להמשיך להתבוסס בחטאיו, ורק אחר כך לשוב:

משל לאדם היושב לאכול ליד שולחנו העמוס מכל טוב, כשהוא רעב ותאב לאכול. והנה בעודו אוכל, הגיע עני בפתח וביקש ממנו לתת לו אוכל, אך האיש הסב ממנו את פניו ולא נתן לו לאכול מאומה, והעני יצא בפחי נפש. לאחר שעה הגישו לפניו עוד מאכלים, אך בטנו היתה מלאה לגמרי. כיון שראה שאינו מסוגל לאכול עוד, אמר: "תנו את האוכל לזה העני!". היה חכם אחד עומד לידו, אמר לו: "שוטה, אילו יכולת לאכול, לא היית נותן לו מאומה. רק עתה, שאין בך כח לאכול יותר, אתה נותנו לעני"...?!

כך הוא האדם בעולם הזה, הולך בהבליו, רעב לאכול ולהרוויח ממון והנאות. בא העני, שהוא היצר הטוב, ושואל ממנו, בבקשה, שיחזור בתשובה, יעסוק בתורה ויקיים מצוות. והאדם אינו רוצה, מפני שהוא רעב יותר להרוויח ממון והנאות העולם הזה. לאחר זמן תופסים אותו בקולר. כשרואה שאינו יכול להרוויח יותר [כשכבר הזקין], אומר: אחזור בתשובה. שמא יתנו לו אפשרות לכך, או שמא לא יתנו לו. אומר לו הקב"ה: שוטה, עכשיו שאינך יכול עוד להרוויח יותר, אתה אומר אחזור בתשובה?! שאילו היית יכול להרוויח עוד, לא היית חוזר בתשובה! בעודו כך יצאה נשמתו. וזה שאומר הפסוק (קהלת יב א): "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ". (מדרש הנעלם לך)

למעשה אדם שרוצה להמשיך לחטוא, ורק אחר כך לשוב, מראה בזה שתשובתו אינה אמיתית וכנה, שכן אם היה רוצה באמת לחזור בתשובה, לא היה מסוגל להמשיך לחטוא.

מלבד זאת, המשנה מחדדת לנו נקודה נוספת בעניין זה:

אומרת המשנה: "... וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ" (אבות ב י) - יום לפני שאתה מת, תחזור בתשובה. והשאלה הנשאלת היא כמובן: וכי אדם יודע מתי ימות? האם המשנה ממליצה לאדם לחזור בתשובה רק לעת זקנותו? בודאי שלא, אלא המשנה באה לפקוח את עינינו: הרי אינך יודע יום מותך! אז יפה שעה אחת קודם! שוב היום, שמא תמות מחר!

רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל, היה רגיל בכל יום שישי ללכת עם בנו לבית הקברות, והיה אומר לו: "ראה נא כל אלו הקברים, התבונן נא כמה היו הם חפצים ושמחים אילו היו נותנים להם עוד שעה אחת לחיות ולתקן. אבל הם כבר אינם יכולים, והאדם אינו יודע את עתו, ויפה שעה אחת קודם".

איך לא נהיה נכונים?!

אומר רבנו בחיי: אילו היה אדם מזהיר את אנשי קריה אחת ואומר להם: "בני אדם, היו נכונים לנסוע לעולם הבא, כי איש אחד מכם יפטר לבית עולמו בחודש הזה", ואיננו מודיע להם מי האיש - האין מן הדין על כל אחד מהם שיהיה נכון למות, מיראה שמא יהיה הוא האיש ההוא?! ואיך לא נהיה כולנו נכונים לו, ואנחנו רואים כי המוות בכל חודש מכלה מספר רב מן החיים, הלוא מן הדין עלינו שנירא על נפשותינו, ונחשוב על עניינינו וצידתנו ובית מועדנו - קודם עת הצורך אליהם"! (חובת הלבבות שער התשובה)

עבדו את ה' בשמחה!

אמרו בגמרא (ברכות ה ע"א): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע [שנאמר (תהלים ה ד): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ"]. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה [שנאמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם"]. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע [שנאמר: "עַל מִשְׁכַּבְכֶם"]. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה [שנאמר: "וְדֹמּוּ סֶלָה"].

כלומר, ישנו כאן טיפול תרופתי הדרגתי נגד היצר הרע: אם בא לאדם נסיון והיצר הרע מפתה אותו לעבור עבירה, תחילה יש "להרגיז", להוציא למלחמה, את "היצר הטוב". אם זה הצליח מה טוב, ואם לא - יש לעסוק בתורה. אם זה הצליח - מה טוב, ואם לא - יקרא קריאת שמע, יקבל עליו עול מלכות שמים. ואם גם זה אינו עוזר - יזכיר לו יום המיתה.

נמצא אם כן שהזכרת יום המיתה היא התרופה החזקה והיעילה ביותר. אולם אם כן, מדוע לא יעצו חז"ל להשתמש מיד בתרופה זו? מדוע להתחיל בתרופות אחרות, שאולי תועלנה ואולי לא? אלא דומה הדבר לרופא הנותן תרופה: תחילה הוא נותן את התרופות הקלות יותר, ורק אם אינן עוזרות, נותן הוא תרופה חזקה. שכן התרופה החזקה אינה נעימה כלל, ויש לה תופעות לוואי בלתי רצויות. כן הדבר גם כאן - תחילה יש לגבור על היצר הרע באמצעים חיוביים - לגייס את היצר הטוב, את המצפון הישר הקורא לאדם לציית לאלוקיו. וכן יש ללמוד תורה, שהיא התבלין המשובח נגד היצר הרע, וכן לקרוא קריאת שמע, ובכך לחזק את הקשר עם הקב"ה ולהכריז שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ורוצים לעבוד אותו מתוך אהבה ומתוך רוממות, אבל אם כל זה אינו עוזר - אז יש צורך לגייס את התרופה החזקה ביותר, הפחות עריבה, הפחות מתוקה: לזכור את יום המיתה. לזכור ולהעמיד מול העיניים את היום בו יתייצב כל אדם ואדם לפני כסא הכבוד לתת דין וחשבון על כל מעשיו.

זוהי אכן תרופה חזקה ויעילה מאוד, אך לעיתים עלולות להצטרף אליה תופעות לוואי של עצבות וייאוש. עבודת ה' כזו, מתוך "יראת העונש" היא דרגה פחות רצויה בעבודת ה', אם כי גם היא נצרכת לפעמים כאשר היצר הרע תוקף את האדם במיוחד. אבל עבודת ה' הרצויה יותר, שיש להתמיד בה יותר, הינה מתוך שמחה, אהבת ה' וקבלת עול מלכותו יתברך עלינו בלבב שלם:

"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים  הוּא עָשָׂנוּ - וְלוֹ אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ"!