מחקר חדש: מה יקרה לכם אם תחליטו שאתם לא רוצים לפהק?

בפעם הבאה שאתם נמצאים ליד מישהו שמפהק, נסו לא לפהק. עד מהרה תגלו שההימנעות מפיהוק היא אחד הדברים הקשים ביותר שניסיתם לעשות אי פעם.

פיהוקים הם דבר מדבק – את זה המחקר יודע כבר מזמן. אבל למה כל כך קשה להימנע מפיהוקים כשמישהו לידך מפהק בלי הפסקה? מחקר חדש מאנגליה מצא את התשובה.

פיהוקים מדבקים הם לא תופעה ייחודית למין האנושי בלבד, מסתבר. חיות אחרות, ביניהן שימפנזים וכלבים, מפהקים גם הם כשהם רואים חבר מפהק. החוקרים הסיקו, לפיכך, שחייב להיות מנגנון כלשהו במוח שגורם ל'הידבקות' בפיהוקים.

כדי לבדוק מה קורה במוח כאשר מישהו 'נדבק' בפיהוק, החוקרים ערכו צפייה ב-36 מבוגרים שהתבקשו לצפות בסרטונים של אנשים אחרים מפהקים. תוך כדי צפייה, החוקרים מדדו את פעילות המוח של המשתתפים.

בניסוי אחד, המשתתפים התבקשו או לנסות להימנע מפיהוקים בזמן הצפייה, או לפהק בחופשיות. לאחר מכן, כל משתתף התבקש לעשות ההפך ממה שעשה קודם לכן. בניסוי אחר, כל המשתתפים קיבלו אותם הנחיות, אבל החוקרים גם הפעילו זרם חשמלי על קודקודי המשתתפים וכך גירו את הקורטקס המוטורי – החלק בקליפת המוח שאחראי על תנועות הגוף ואמור לשלוט על פיהוקים. במשך הניסוי המשתתפים גם התבקשו להעריך עד כמה הם מרגישים צורך לפהק.

החוקרים מצאו כי משתתפים התקשו מאד לעצור בעד פיהוקיהם. כמו כן, בניסויים שבהם  המשתתפים התבקשו מראש להימנע מלפהק, הדחף לפיהוקים עלה משמעותית.

החוקרים גם מצאו כי הנטייה להידבק מפיהוקים של אחרים היתה קשורה לרמת פעילות המוח בקורטקס המוטורי – ככל שהיתה שם יותר פעילות, כך היה האדם נוטה יותר לפהק. גירוי דרך זרם חשמלי, למשל, הגביר את הדף הזה.

מעבר למסקנות הדי בנאליות לגבי פיהוקים ('אל תנסו שלא לפהק, זה רק יחמיר את המצב') החוקרים סבורים שלמחקר הזה יש גם השלכות חשובות לגבי הפרעות נוירולוגיות מסויימות, כמו תסמונת טורט, שאנשים הלוקים בה מתקשים להימנע מביצוע תנועות חזרתיות שוב ושוב.