בוכה כמו תינוקת רק בגלל קיץ אחד, כשהייתי בת 15

יש עוד פינה אחת בעבר שלי, שחשבתי שכבר סגרתי. עוד מילימטר של חשכה שחשבתי שבחיים לא תאיר עליו שמש שוב. הייתי בטוחה שזה מאחורי. הייתי בטוחה שסיימתי עם זה מזמן. ועכשיו אני מבינה כמה בחיים, לעולם, אף פעם, שום דבר לא ישתנה, וכל מילה שלא במקום, ופרצופים מוכרים עד כאב, יקפיצו בבת אחת את כל הזיכרונות שכל כך התאמצתי להרדים. וכשזה בא-זה בא עד הסוף, עם כל ההשלכות והמשמעויות והכאב. אבן כזאת כבדה שיושבת לי על הלב, כאילו לא עברו 5 שנים שלמות מאותם ימים. לב של אדם הוא דבר בלתי צפוי. לפעמים מה שחשבת שנמחק ואבד, יקום אל מוך עיניך בלי שתתכונן. וכמה זה עצוב שעכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן של שקט ומנוחה מהזיכרונות, הם פתאום מתפרצים רק בגלל איזה פרצוף מוכר. שם מוכר, שרציתי מאד לשכוח, וגם חשבתי שהצלחתי.
זה קשה מאד להתמודד עם זיכרונות, במיוחד עם כאלה שחשבת שכבר לא קיימים, והם מפתיעים אותך ומזכירים לך מי אתה בעצם, ומה עבר עליך.
זה כאילו שאני בגדתי בעצמי.
למרות שאני דיי צעירה, אני מרגישה זקנה כשאני אומרת לכל הצעירים, בגיל הכי קשה של החיים -
ילדים, אל תעשו דברים שאחר כך לא תצליחו להפטר מהצל שלהם! שלא תחשבו שקל להתנתק, שפשוט זורקים הכל לפח וזה נשאר שם ומתכלה עם הזמן. זה שם, באותו מקום בו עזבתם את זה. זה דוהה, זה נרדם, זה נרגע. אבל ביום אחד בהיר זה יכול להתעורר.
אולי זו רק אני, בוכה כמו תינוקת כמעט בלי סיבה, רק בגלל איזה קיץ כשהייתי בת 15. אבל אם יש איזו ילדה בת 15 שנמצאת במצב שהייתי בו, וקוראת את מה שאני כותבת עכשיו, אז אולי הבכי שלי לא באמת לחינם...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.