האותיות יוצרות שינוי בעולם

בספר "הצופן" נעשה ניסיון להציג את יסודות ועיקרי הצופן הטמון בכל אות, ואת השלכותיו על שם האדם, מתוך שרידי החכמה שנותרו בידינו. מאמץ מיוחד הושקע בהגשת הדברים בשפה שוה לכל נפש, מתוך התמקדות ברובד הפשט (והסבר תמציתי של כל אות ברובד הסוד, על פי מבנה הספירות, מובא בכל פרק במסגרת מיוחדת, באותיות לבנות על גבי רקע כחול, ומיועד למי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים וראוי ללימוד זה). הספר מבוסס על כתבי היהדות העיקריים העוסקים בסוד האותיות, אשר נשתמרו בידינו, ונכתבו בדרך כלל בלשון סתומה. והם: '"ספר יצירה", המיוחס לאברהם אבינו. ספר יצירה מוזכר כבר בתלמוד, ומיוחס לאברהם אבינו אשר קיבל את סודות היצירה האלוקית הטמונים באותיות מעֵבֶר בן שֶׁלַח, שקיבלם מאבותיו עד אדם הראשון. את המידע הנשגב שבידו העביר אברהם לבנו ממשיך דרכו שנולד משרה – ליצחק, עליו הוא סמך שיעסוק בהם בקדושה ובטהרה. בעוד שלשאר בניו שנולדו מנשים אחרות העביר מידע הנוגע לכוחות רוחניים שונים הקיימים בבריאה, שגם מי שאינו שרוי בטהרה יכול לעסוק בו. כמו למשל אנרגיות שונות הזורמות בגוף האדם וביקום, אשר עד היום משתמשים בהם ברפואה הסינית ובדרכי ריפוי נוספות הידועות במזרח. וזה ביאור הפסוק: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי [...] נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם". וכמאמר חז"ל בתלמוד: "מאי מתנות? אמר ר' ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם ["שם" הוא כינוי לשימוש בכוחות רוחניים] טומאה".

וכתב רבנו סעדיה גאון בפירושו לספר יצירה, שתוכנו של הספר נמסר על ידי אברהם אבינו לדורות שאחריו, והועבר בסתר מדור לדור, עד שחכמי המשנה העלוהו על הכתב. גם בספר הכוזרי מובא שמקורו של ספר יצירה באברהם אבינו: "ספר יצירה, והוא לאברהם אבינו. והוא עמוק, ופירושו ארוך [דבריו הקצרים דורשים הסבר ארוך ומפורט]". וכן כתבו מפרשי ספר יצירה לדורותיהם.

על משמעות סודותיו של ספר יצירה כתב רש"י בפירושו לאיוב שהאלוקים ברא את העולם וכל היצורים שבו באותיות, "כאשר כתוב בסוד ספר יצירה". ספר יצירה כתוב בלשון סתומה כדרך סוד מהטעם המובא במדרש תנחומא בעניין סדר הפרשיות בתורה: "שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תורה, היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות מתים". וכן במדרש "שוחר טוב": "אמר רבי אלעזר, לא ניתנו פרשיותיה של התורה על הסדר. שאלמלא ניתנו על הסדר, כל מי שהיה קורא בהן היה יודע להחיות מתים. לפיכך נתעלם סדרה של תורה". וכך גם בעניין סוד האותיות.

צירופי אותיות מסויימות יוצרים שמות קודש שניתן לחולל בהם מופתים ושינויי טבע, באמצעות שינוי צפני יסודות טבע. וכמו שכתב המהר"ל ב"באר הגולה": "דבר מקובל לחכמי ישראל שבשם של ע"ב קרע משה את הים שהרי יש בכל אחד מ-ג' פסוקים בזה אחר זה, ע"ב אותיות [ג' הפסוקים הללו הם שלשת הפסוקים בספר שמות פרק יד, פסוקים יט, כ, כא, הפותחים במילים: ויסע, ויבא, ויט]. וזה ראיה שהזכיר משה שמו יתברך על הים ובשמו קרע אותו". ו"החתם סופר" כתב בתשובותיו: "ועוד רגע אדבר, כי שמות הקודש הם פעולות אמיתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת הדור מורי כהן צדק ז"ל, וממה שחז"ל עסקו בספר יצירה ורבא ברא גברא, וישעיהו אמר שם ונבלע בארזא, ואחיתופל כתב שם וקפא תהומא – והוא שם מילואו של 'אל', ומשה רבינו הרג את המצרי בשם המפורש".

ובשלחן ערוך נפסק: "אוחז את העינים, אסור. ועל ידי ספר יצירה מותר [לפעול לשנות את הטבע]". וכתב על זה הש"ך שם בשם ה"עטרת-זהב", שעל ידי ספר יצירה מותר לעשות לכתחילה, משום ששמות קודש הם, ו-ה' יתברך נתן בהם כוח שיוכלו לפעול על ידם החסידים והנביאים, והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של ה' יתברך שמו. ובתנאי שיתעסקו בהם בקדושה ובטהרה, ולצורך קידוש ה' או לצורך מצוה רבה. תנאים שאינם קיימים במלואם כראוי בדורות הללו. ואפילו בזמנם מצינו שנענש ישעיה על זה, וכל שכן בזמן הזה שאי אפשר לנהוג בטהרה ובקדושה.

על חומרת הדבר כתב בספר העיקרים: "אמרו רבותינו ז"ל 'ודישתמש בתגא, חלף'. והרי זה כמי שגנב טבעתו או חותמו של מלך ומשתמש בהם, שהוא חייב מיתה. ואפילו ישעיהו שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו, נענש ונפל ביד שונאיו והרגוהו". ומהרח"ו כתב ב"שערי קדושה": "המשתמש בשמות הקודש, אמרו רבותינו זכרונם לברכה 'ודאשתמש בתגא, חלף'. ונעקר מן העולם, וישתמד הוא או בניו, או ימות הוא או בניו, או יעני הוא או בניו". ועוד כתב במקום אחר: "וזהו סוד 'קבלה מעשית' הכתובה בספרים, כי היא בעולם העשיה ולזה [ולכן] נקראת קבלהמעשית. ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב וכו', ובפרט שאין אפר פרה אדומה מצוי לנו, וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית. ולכן שומר נפשו ירחק מהם. כי מלבד שמטמא נפשו, ייענש בגהינם, וגם בעולם הזה קבלה בידינו כי יעני או הוא או זרעו, או יחלה בחולאים הוא או זרעו, או ישתמד הוא או זרעו. וקח ראיה מרבי יוסף דילא-ריינה ורבי שלמה מולכו שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם. וכל זה מהסיבה הנזכרת, כי [...], ולא עוד אלא שמכריחים אותם בעל כורחם [לפעול] על ידי השבעות, ואז מפתים אותם ומטין אותם לדרכים לא טובות, עד שמאבדים נפשם. וגדולה מזו, כי כל דרכי ההשבעות האלו העלימום הראשונים ואין אנו בקיאים בהם, וראוי להתרחק מהם בתכלית". ועיין עוד בתיקוני הזוהר.

ובספר חסידים כתב: "אין מזיקין מתגרים אלא במי שמתגרה בהם. כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות או עסק בהשבעות או בכשפים או בשאלת חלום". ועיין עוד בשו"ת "יכין ובועז", וב"כנפי יונה" לרמ"ע מפאנו במעשה תלמידי רבי יהודה החסיד שהשתמשו בשמות הקודש, ובמה שעלה בסופם.

לסיום נציין כי בהסכמתו של זקן המקובלים הנודע הרב יצחק כדורי זצ"ל, לספר "תמים תהיה" מאת המקובל הרב יעקב משה הלל שליט"א, בו ביאר הרב המחבר את האיסור לפנות למגידי עתידות ולמשתמשים בקבלה מעשית ועוד, והביא מכתבים רבים מגדולי זמנינו בעניין זה, הסביר הרב כדורי כי בכל הקמיעות שכתב לא השתמש מעולם בקבלה מעשית שעניינה השבעת מלאכים להכריחם לעשות רצונו, אלא הם מיוסדים בלשון של בקשת רחמים עם שמות קדושים שידוע שאין בהם שום טעות כגון "אנא בכוח" וכדומה. רק שצריך להם קדושה (שהכותב יהיה אדם ששומר על קדושת עיניו ומחשבתו ופיו) וטבילה ותענית ופדיון עם בקשות רחמים ומזמורי תהלים וכדומה, שהשם הנכתב יצליח לפעול בקמיע. והוסיף להזהיר מהנוכלים המתחזים למקובלים, ומערבים קודש בחול, שמות טמאים עם שמות מלאכים, ולפעמים במקום להועיל גורמים נזק לשואליהם. מדרש "אותיות דרבי עקיבא", המיוחס לרבי עקיבא. "ספר הבהיר" המיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה. "ספר הזוהר" שחובר על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.