אבא, אני רגילה להיות ראשונה, אז למה אני מאחור?

אבא שבמרומים,

חיכיתי לאחד שלי,

ייחלתי,

ציפיתי,

התפללתי,

בכיתי –

והוא הגיע.

חייכתי,

עטפתי,

שמרתי,

בניתי,

רקמתי חלומות איתו,

חלמנו על האושר,

על האהבה.

פתאום חייכתי,

צחקתי,

הייתי מאושרת.

ואז אבא,

שהוא גם הבן שלך,

השותף שלך בי,

לא רצה אותו.

בכיתי,

שמעתי למה,

עזבתי את אשר בניתי גם אם לא הבנתי,

כאבתי,

אבל כיבדתי את אבא.

אבא הבטיח לדאוג לי

לאחר,

לטוב יותר,

לבטוח יותר בשבילי.

והתחלתי מחדש.

אבא לא עזר,

וכלום לא זז,

אבא חושב אחרת ממני...

נפגשת –

ולא נקשרת.

ושוב...

מחכה –

והוא לא מגיע.

אבא –

אני לא יכולה לראות חברות נשואות,

לא יכולה לראות אושר של זוגיות,

לא יכולה להתמודד עם המבטים.

לא יכולה לראות ילדים קטנים.

אני רגילה להיות ראשונה בהכל!

אז למה אני מאחור?!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.