הרב יצחק יוסף לשבת חול המועד פסח: הלכות ספירת העומר

ממחרת השבת

א. נאמר בתורה (ויקרא כג, טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". ובגמ' מנחות (סה.) מבואר, שמה שאמרה תורה וספרתם לכם ממחרת השבת, הכוונה ממחרת יום טוב ראשון של פסח, אמנם השנה חג הפסח חל בשבת, אבל גם כשחג הפסח לא יוצא בשבת, מתחילים לספור את העומר למחרת יום טוב שגם הוא נקרא שבת.

זכר למקדש

ב. ובגמ' מנחות (סו.) אמר אביי מצוה למנות ימים ושבועות. וכן רבנן דבי רב אשי - בישיבתו של רב אשי - מנו ימים ושבועות. כלומר ביום השביעי מונה: "היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד", וביום הארבעה עשר מונה: "היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות". עיקר הקפידא למנות בסיכום השבוע כשהמספר עגול - שבוע אחד, שני שבועות וכן על זה הדרך. אלא שנהגו למנות את השבועות גם בשאר הימים כגון ביום השמיני: "היום שמנה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד". אולם אמימר היה מונה ימים ולא היה מונה שבועות, כלומר ביום השביעי היה מונה: "היום שבעה ימים לעומר" ולא יותר, אמר: 'זכר למקדש הוא'. התורה תלתה את מצותספירת העומר בקרבן העומר "מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' תספרו חמשים יום", כשבית המקדש היה קיים ספירת העומר היתה דאורייתא והיה צריך למנות גם שבועות, אבל היום שבית המקדש חרב וסופרים רק 'זכר למקדש', לא צריך למנות שבועות.

שיטות הראשונים

ג. משמע לכאורה שאביי ורבנן דבי רב אשי סוברים שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא, שהרי הצריכו למנות גם שבועות. וכנראה לכן פסק הרמב"ם בהלכותיו (פרק ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה כד) שמצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כלומר גם בחוצה לארץ, וגם בזמן הזה שאין לנו קרבן העומר. הרמב"ם לא יחידי[1], כך דעת רבינו אבי העזרי (סי' תקכו), והאור זרוע (סי' שכט). לעומת זאת התוס' (במנחות שם) והרא"ש (סוף פסחים) כתבו שיכול לספור את העומר בבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, כיון שספירת העומר בזמן הזה דרבנן. וכן דעת הרז"ה והר"ן והרשב"א והסמ"ק. כי גם אביי ורבנן דבי רב אשי שאמרו למנות שבועות, יש לומר שהם מודים שספירת העומר דרבנן זכר למקדש, אלא שנחלקו אם חכמים תיקנו למנות בדיוק כמו שמנו בבית המקדש או לא, אביי ורבנן דבי רב אשי סברו שתיקנו למנות בדיוק כמו בבית המקדש, ואמימר סבר שאין צריך למנות שבועות. גם הטור (ר"ס תפט) העתיק דברי אביו הרא"ש שניתן לספור בבין השמשות, ומשמע שמסכים לדעתו שספירת העומר בזמן הזה דרבנן.

נפקא מינה

ד. יש כמה נפקא מינה בחקירה זו אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן. א. כאמור, בענין ספירה בבין השמשות, למשל היום השקיעה בשעה 19:05, יש לנו קרוב לעשרים דקות זמן בין השמשות, אם ספר בשעה 19:25 הרי זה לילה ודאי, אבל בשעה 19:15 הוא ספק יום ספק לילה, ותינוק שנולד בשעה זו בשבת, מלים אותו ביום ראשון, כי בשבת הוא ספק שביעי, ודוחים עד למחרת שהוא עבר שמיני ודאי. וכן אם נולד ביום ששי בשעה 19:15 לא מלים ביום ששי, כי ביום ששי הוא ספק שביעי ספק שמיני, וכן לא מלים בשבת, כי בשבת הוא ספק שמיני ספק תשיעי, ואין למול מילה דחויה בשבת, ולכן מלים אותו ביום ראשון. ולענין ספירת העומר, אם נאמר שהיא דאורייתא צריך להמתין עד צאת הכוכבים, כי ספק דאורייתא לחומרא, אבל אם נאמר שספירת העומר דרבנן, סופר בבין השמשות, כי ספק דרבנן להקל. ב. וכן אם אפשר לומר בלשם יחוד "אנחנו באים לקיים מצות עשה של ספירת העומר". ג. וכן אם התחיל על דעת לספור מספר מסויים, וסיים במנין אחר, כפי שנראה בהמשך.

לדעת לנווט

ה. הזכרנו כאן את הסוגיא ודעות הראשונים, איך נפסוק את ההלכה? מי שלומד ש"ס וראשונים, צריך להמשיך וללמוד את ההלכה על פי הבית יוסף, וכללי הפסיקה. יש תלמיד חכם אחד שהוא בקי גדול בראשונים, יודע כל סוגיא עם הראשונים, אבל לא יודע אפילו הלכה אחת כמו שצריך. חבל, תהיה מושלם, אתה כבר כל כך שקדן ובקי, תדע גם את פסק ההלכה, יאמר לנו: מחלוקת. טוב, מה נעשה עכשיו? יש כללי הפסיקה, והלומד בית יוסף, במשך כמה שנים ידע את כללי הפסיקה. כמו אחד שנמצא באוניה, ולפתע יש גלים גבוהים והוא לא יודע מה לעשות, אבל אם הוא מאומן ובקי במלאכה יודע שלא ללכת 'ראש בקיר' נגד הגלים, אלא יודע איך לנווט ביניהם עד שמגיע לחוף מבטחים. כך הרגיל בלימוד הבית יוסף, יודע איך לנווט בשיטות הפוסקים ולהגיע לפסק הלכה.

הרב ואזנר זצ"ל

ו. הגאון רבי שמואל ווזנר זכר צדיק לברכה שנפטר היום[2], מספר בשבט הלוי ח"ב (סי' נז אות ד ד"ה ועיון), שפעם אמר לו החזון איש: כשהייתי בן שמונה עשרה, הייתי לומד הרבה בית יוסף הלכות שבת והלכות ברכות וכו', צחקו עלי חברי והיו אומרים מה יצא מהבטלן הזה, ולבסוף תראה מה יצא ממני ומה יצא מהם, הם משכימים לפתחי לשאול אותי שאלות בהלכה, וכל זה בזכות לימוד הבית יוסף! כשהייתי פעם אצל הרב ווזנר, הוא אמר לי שהחזון איש דיבר אתו בחריפות גדולה יותר נגד דרך הלימוד היום בישיבות, שאלתי אותו אם כן מדוע הוא לא כתב כל מה שאמר לו החזון איש? הוא חייך, וענה לי: אתה יודע היכן אני גר... הוא חיזק את לימוד ההלכה, בישיבה שלו לומדים רק אליבא דהלכתא. אמנם צריך ללמוד את התלמוד בבלי וירושלמי עם הראשונים, ואי אפשר לקפוץ ישר לבית יוסף, שהרי כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה (ירושלמי פי"ט דשבת ה"א). בחורים בתחילת דרכם יהיה עיקר לימודם בש"ס עם תוס' וראשונים, אחר כך סמוך לחתונה - ובודאי מיד אחרי החתונה - ילמדו בית יוסף כסדר.

חצי חצי

ז. כשנפתח כולל חזון עובדיה בשנת תשל"ג, אמר לי מרן זצ"ל שילמדו חצי יום גמ' וחצי יום בית יוסף, כי האברכים עדיין צעירים וצריכים לרכוש בקיאות בש"ס. היה אברך אחד מישיבת 'פורת יוסף' שבא להבחן, וראינו שהוא מוכשר, אמרנו לו: נקבל אותך כבר ממחר. בכולל שלנו היו נותנים משכורת פי שנים משאר הכוללים, כאשר היו מעלים בשאר הכוללים היו מעלים גם אצלנו. למחרת שלח לנו שליח והודיע לי, שחכם בן ציון אבא שאול הורה לו לא ללמוד אצלנו בכולל. הלכתי לחכם בן ציון, היינו שכנים והכרנו טוב, שאלתי אותו: כבודו אמר לפלוני שלא ללמוד בחזון עובדיה? אמר לי: תראה, זה אברך בן 22 עדיין לא יודע כלום בש"ס, למה יפסיק ללמוד ש"ס וילמד רק בית יוסף כל היום?! אמרתי לו: אצלנו לומדים חצי יום גמרא וחצי יום הלכה. אמר לי: לא ידעתי, אם כך שילמד אצלכם. ואכן בא אלינו ונעשה אחד האברכים החשובים.

חשיבות כללי הפסיקה

ח. מרן זצ"ל הדריך אותנו בסדר הלימוד, כל קטע גמרא שמובא בבית יוסף לפתוח בפנים וללמוד, וכן כשמביא דברי הרמב"ם לראות את לשון הרמב"ם בפנים, כמה פעמים מרן בבית יוסף משנה מלשון הרמב"ם, ואפשר ללמוד מזה כמה דברים. כללי הפסיקה הם רבים מאוד, מרן זצ"ל חיבר בצעירותו ספר בשם 'חנוך לנער' כולו מלא בכללי התלמוד והפוסקים, ובקרוב ספר זה יצא לאור. זה טוב שלומדים ש"ס, אבל צריכים ללמוד גם כללי הפסיקה.

שני עמודי הוראה

ט. כאמור, נחלקו הרמב"ם והרא"ש אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, כדעת הרא"ש כן סוברים רוב הראשונים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וידוע מה שכתב מרן הבית יוסף בהקדמתו: "הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם. ובמקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא, והשני עמודים הנשארים חולקים בדבר, הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג לפנינו, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהין קדישין ללכת נלך, כי אל הדעת אשר יטו רובם כן נפסוק הלכה". ולפי זה בנידוננו ששני עמודי ההוראה חולקים[3], ורוב הראשונים סוברים דרבנן, כך ההלכה. וכך דעת מרן השלחן ערוך כפי שנוכיח להלן.

מי הם המדקדקים

י. יש סימן אחד על הלכות ספירת העומר, סי' תפט, כולו מלא וגדוש בהלכות ספירת העומר. ושם בבית יוסף הביא מה שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קנד) לגבי צבור שטעו ביום המעונן - אז לא היה שעון בידי כל אדם - וספרו מוקדם לפני השקיעה, שלא יצאו ידי חובה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סעיף ב). וכתב עוד: והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. למה מרן לא כתב שכן "צריך לעשות", או שכן "יש לעשות"? וכן למה כתב מרן רק "המדקדקים"? משמע דוקא המחמירים נוהגים כן, אלו שגרים בבני ברק נוהגים כן... וגם מרן ממליץ לכל אחד לעשות כן לצאת ידי חובת כל הדעות, אבל מעיקר הדין יכול לספור בבין השמשות, כי ספירת העומר דרבנן.

שיתפלל להבין את דברי מרן לפני שהוא משיג

יא. יש אחד שהוא מוסר שיעורים בבית כנסת קרוב לכאן, והוא כתב בספרו להשיג על מרן זצ"ל, איך כתב שספירת העומר דרבנן והביא ראיה ממרן הש"ע, והלא מרן כתב שהמדקדקים סופרים רק בצאת הכוכבים, ואם כן, אדרבה, מרן הש"ע סובר שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא, ומתקיף את דברי מרן זצ"ל. אבל כפי שהסברנו, הראיה ממרן השלחן ערוך היא ראיה טובה, רק שהוא לא זכה להבין את דברי מרן זצ"ל, צריך להתפלל לזכות להבין דברי הפוסקים לפני שמשיג עליהם.

נתחלף לו בין אוהב לאויב

יב. רבי עובדיה הדאיה בעל ה"ישכיל עבדי" (בשו"ת ודבר שלום חאו"ח סי' ח) חולק על זה, וכותב בדעת מרן השלחן ערוך שספירת העומר דאורייתא. אנחנו זכינו להכיר אותו, הוא היה רבה של פתח תקוה, ואחר כך ראש ישיבת המקובלים "בית אל" וחבר בית הדין הגדול, וחבר מועצת הרבנות הראשית, הולך בשבת כמו מלאך ה' צבאות, כולו לבן, היו כאלה משחקים סטנגה, כשהיו רואים אותו היו מפסיקים את המשחק עד שיעבור. היתה לו מתיחות עם מרן זצ"ל בענין ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סי' כה) כתב על פי דברי הראשונים שלא לברך כמו שהסברנו בשבוע שעבר, כי ברכה זו נתקנה לשמירה מן המזיקים, ובליל פסח לא צריך שמירה. ואמרו לרב הדאיה שמרן זצ"ל כתב בזלזול נגד הרש"ש והמקובלים, והרב הדאיה כעס על מרן, אז - לפני למעלה מחמשים שנה - מרן היה צעיר, ובתור דיין היה לו טלפון, מרן התקשר לרב הדאיה ואמר לו: שמעתי שכבודו כועס עלי, אני יכול לבוא? אמר לו: כן, תבוא. כשהגיע לרב הדאיה עבר אתו על כל התשובה, אמר לו: האם יש כאן משפט אחד נגד הרש"ש? רק שהבאתי דברי האחרונים שכתבו שכשיש מחלוקת בין הפוסקים למקובלים הלכה כדברי הפוסקים, האם זה נקרא לזלזל ברש"ש ח"ו?! גדולי עולם כתבו כך, רבי אליהו מזרחי (שו"ת הרא"ם סי' א) מלפני 550 שנה, והרדב"ז מלפני כ-530 שנה, ומהר"י אלגאזי בשלמי צבור, והחתם סופר. מרן זצ"ל כתב בחזון עובדיה פסח (עמ' רלד) שרבי עובדיה הדאיה נתחלף לו בין 'אוהב' ל'אויב'.

לא להוסיף שמן על המדורה

שבת אחת היה הספד לרבי אברהם ענתבי, והיו שם גדולי הדור הזקנים, רבי עובדיה הדאיה, ורבי יעקב עדס ועוד, מרן אז היה צעיר ונכנס לבית הכנסת באמצע דרשתו של הרב הדאיה, הרב הדאיה התעלם ממנו, סיים ויצא בלי להגיד שלום. כל זה קרה כי היו אנשים שמעבירים דברים לא מדוייקים לרבי עובדיה הדאיה, וחיממו אותו נגד מרן זצ"ל, 'שועלים קטנים מחבלים כרמים', צריך להזהר כשמעבירים דברים בין רבנים להזהר ולדייק, ולא להוסיף שמן על המדורה. שהרי זה היה מחלוקת לשם שמים, ומתחילה היה כבוד גדול ביניהם, כל ספר שמרן היה מוציא לאור, אני וחכם יעקב היינו הולכים לתת לו, והיה מקבל אותנו בכבוד גדול.

יש לנו את כללי הפסיקה

הרש"ש גדול כבודו, אין צורך לדבר בשבחו, היה גאון עולם, ומקובל עצום, אבל יש לנו את כללי הפסיקה, וצריך ללכת על פיהם. בשבת שעברה דיברתי ב'קהל ציון' בענין זה של ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, לאחר השיעור ניגש אלי אחד ושאל אותי: האם את כל זה לא ידעו הרש"ש והבן איש חי שהורו לברך ברכת מעין שבע? בודאי שידעו, ואף על פי כן חלקו. אמרתי לו: תטען כן בכל מחלוקת, כגון מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ופוסקים כדעת הרמב"ם, האם הראב"ד לא ידע את כל זה? כל הגדולים כבודם במקומם מונח, אבל יש לנו את כללי הפסיקה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

200 עמודים רק על הנושא הזה

השבוע הוצאנו לאור חוברת עם 200 עמודים רק על הנושא הזה, שאין לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, והבאנו עשרות פוסקים - ראשונים ואחרונים - שכתבו שלא לברך, וכתבנו תשובות על כל המתעקשים. שמענו שרוב עם ישראל שמעו לדברי הפוסקים ולא בירכו, אבל לצערנו הרב יש כמה יחידים שבירכו, מי שלא בירך יבורך מפי עליון, עשה כפסק מרן השלחן ערוך, ומרן ימליץ עליו טוב בשמים. היה בית כנסת אחד בשכונה שבירכו, אמרו להם: הלוא עשרות פוסקים כתבו שלא לברך, וכך דעת מרן?! ענו להם: כל זה לא ידע הרש"ש? הם לא יודעים כללי הפסיקה. ובפרט שמשמע מדברי הרש"ש שסובר שלפי הפשט צריך לומר מעין שבע, והוא לא דיבר על פי הקבלה. אמנם הרב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' יב) הבין כוונת הרש"ש שזהו על פי הקבלה, אבל לא משמע כך. ובכל אופן הלכה כדברי הפשטנים. יש עקשנים שאומרים: אנחנו רגילים להתפלל דוקא בסידור הזה, סידור של "מנצור" או "בקאל", ובסידור הזה כתוב לומר. זה לא נכון, לא פוסקים הלכה לפי הסידורים.

טענת הישכיל עבדי והאור לציון

יג. כאמור, הרב ישכיל עבדי[4] כותב בדעת מרן שספירת העומר דאורייתא, ומה שכתב מרן השלחן ערוך שאפשר לברך בבין השמשות זה לא מטעם ספק דרבנן להקל אלא מטעם ספק ספיקא, שמא כרבי יהודה שמפלג המנחה דינו כלילה ואפשר לספור ספירת העומר, ושמא בין השמשות לילה.

גם באור לציון (ח"ג עמ' קעז) כתב אותו מהלך לפרש בדעת מרן, שספירת העומר דאורייתא, רק שאפשר לספור בבין השמשות מדין ספק ספיקא. סיפר לי מרן זצ"ל, שכשהיה צעיר כל ספר של רבי עובדיה הדאיה שיצא לאור היה הולך עם חכם בן ציון אבא שאול וקונים אותו, והיו לומדים ביחד תשובה אחר תשובה, 'ועל כל פרק תקיעה', היו מפלפלים בדבריו. וכנראה חכם בן ציון נמשך אחריו, הוא היה מתפלל קבוע בסידור "מנצור", גם אבא שלו - רבי אליהו אבא שאול - וחמיו רבי יוסף שרבאני, עשו הכל על פי הבן איש חי, ואמרו לקהל עדתם תמשיכו לומר אנחנו באים לקיים מצות עשה של ספירת העומר, כי היא מצוה דאורייתא.

במחילה מכבודם

יד. ואני אומר - במחילה מכבוד תורתם - הסברא הזו של "הספק ספיקא", כבר כתב אותה בחידושי הגהות להסביר את הטור, שמצד אחד כתב שאפשר לספור את העומר בבין השמשות, ומצד שני משמע שסובר שספירת העומר דאורייתא. אבל בדעת מרן לא שייך לפרש כן, שהרי מרן כותב מפורש בבית יוסף שספירת העומר דרבנן, כפי שנבאר.

פתח בארבעה וסיים בחמשה

טו. הטור (סוף סימן תפט) כתב בשם אבי העזרי, אחד מגדולי הראשונים לפני שמנה מאות שנה, אם ביום החמישי פתח על דעת לספור "ארבעה ימים לעומר", ונזכר שהם חמשה וסיים "חמשה ימים לעומר", או להיפך, ביום הרביעי פתח על דעת לספור "ארבעה ימים לעומר", וסיים בטעות "חמשה ימים לעומר", האם הולכים אחרי הפתיחה או החתימה, ופסק שבשניהם לא יצא.

פתח בחמרא וסיים בשיכרא

והנה בברכות (יב.) דנו בכיוצא בזה, פתח בשיכרא וסיים בחמרא. לקח כוס מים והתחיל לברך על דעת לומר "שהכל", ומשום מה התבלבל ואמר "הגפן", או להיפך, שרצה לומר "הגפן", אבל לבסוף אמר "שהכל", האם העיקר הוא הפתיחה או החתימה? וספק זה לא נפשט בגמרא. וכתבו התוס' (ד"ה לא לאתויי) בשם רב אלפס, שמכיון שלא נפשט, בכל אופן יצא, כי כל הברכות דרבנן חוץ מברכת המזון, ואזלינן לקולא. וכן פסק הרא"ש, ומרן בשלחן ערוך (סימן רט סעיף א, ב). אפשר לשאול חידה: כיצד יתכן שבירך על מים "הגפן" ויצא? אם בפתיחת הברכה כיון לברך שהכל.

כל תיקו בדרבנן להקל

טז. רבי אליעזר ממיץ בספר היראים, וכן בהגהות מיימוניות, כותבים, שכל תיקו בש"ס בבלי וירושלמי צריך להחמיר, בין אם הוא דאורייתא ובין אם הוא דרבנן, חוץ מדיני ממונות שאין להוציא מהמוחזק בספק. החזון איש תפס כדעתם בפרט בדיני שמיטה, הביא כל מיני ספיקות בירושלמי ופסק להחמיר. אבל לנו יש כללי הפסיקה לפי מרן הבית יוסף, שהולכים על פי שלשת עמודי הוראה, ושלשתם פוסקים פתח בשיכרא וסיים בחמרא יצא, כי כל תיקו בדרבנן להקל, ובדאורייתא להחמיר, וקבלנו הוראות מרן.

שלשת עמודי הוראה הם רוב הראשונים

יז. המהרש"ל, רבי שלמה לוריא, היה סמוך לדורו של מרן, והיה תקיף גדול, והוא שפך אש וגפרית על מרן, מדוע תפס דוקא כדעת שלשת עמודי הוראה הללו. גם הרמ"א בהקדמתו לספר תורת חטאת[5] כתב להשיג על שיטתו זו של מרן. אבל באמת כבר כתב הרדב"ז (סימן שני אלפים רכה) לפני כ-530 שנה: קבלה בידי, שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש כשחיברו את החיבור שלהם עברו על כל כתבי היד של הפוסקים הראשונים, ועל פיהם כתבו את חיבוריהם, בודאי שיש לנו לקבל את דברי הרדב"ז, לא שייך לחלוק על זה, זו עדות וקבלה שלו, ואם כן נמצא ששלשת עמודי ההוראה הללו דבריהם כדברי רוב הראשונים, ולכן מובן מדוע הלכה כדבריהם. והם אמרו לנו את הכלל של פתח בחמרא וסיים בשיכרא יצא משום ספק דרבנן לקולא.

לא מתאים לשלחן ערוך

יח. עכשיו נחזור לספירת העומר, פתח על דעת לספור "ארבעה ימים לעומר", ונזכר שהם חמשה וסיים "חמשה ימים לעומר", פסק הטור בשם הראבי"ה שלא יצא משום שסובר ספירת העומר דאורייתא. ועל זה הקשו בחידושי הגהות, והלא הטור פסק שיספור בבין השמשות. ועל זה תירץ שהטור סובר שספירת העומר דאורייתא, ואף על פי כן יכול לספור בבין השמשות על פי ספק ספיקא. באו הרב ישכיל עבדי והרב אור לציון ולקחו את התירוץ הזה לשלחן ערוך. אבל זה לא יתכן, שהרי מרן בבית יוסף כותב על דברי הראבי"ה, שזהו משום שהוא סובר ספירת העומר דאורייתא, "ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא, הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא, ואינו חוזר ומברך". וכן פסק בשלחן ערוך (סעיף ו). ובודאי שזהו על פי מה שכתב בבית יוסף שספירת העומר דרבנן.

בזמנו שלחתי שליח לחכם בן ציון שישאל אותו איך הוא מפרש כך. וחכם בן ציון השיב לו: כוונת מרן שספירת העומר דאורייתא, אבל הברכה היא דרבנן. אבל במחילה מכבודו הבית יוסף דיבר על מה שהראבי"ה דיבר, ואיך אפשר לחלק ביניהם.

לכן הלכה למעשה ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, וספק שלו לקולא. וכן אפשר לספור בבין השמשות, אם רואים שאם ידחו את ערבית אנשים ילכו ולא יחזרו, יתפללו ערבית מוקדם ויספרו בבין השמשות. לכתחילה כדאי לארגן שיעור על פרקי אבות או בהלכה בין מנחה לערבית, וכך יספרו בצאת הכוכבים לכל הדעות.