איה קרמרמן
"אין דבר קשה ומאתגר יותר מלשים כיסוי ראש ולשמור על צניעות"
מתוך מאות שיחות שאני נותנת ברחבי הארץ, אני מבינה שהקושי הזה לא פוסח על אף גיל ועל שום מגזר. אז בואו נאמר את האמת: שיער זה כוח, אבל כך גם כיסוי הראש
- איה קרמרמן / בשבע
- י"ח תמוז התשע"ו
לפני כמה שבועות, כחלק מהתגובות בעקבות הטור בנושא קדושת המשפחה, קיבלתי מייל שחקוק חזק בתודעתי.
כתבה לי אותו אישה חרדית מבית, שעובדת בחברה חילונית. כשהיא רצתה להתחזק בנושא הצניעות, סגרה עוד כפתור, האריכה מעט את החצאית והחליפה את הפאה במטפחת, התגובות מהקולגות החילונים היו טובות. בכל מקרה היא נראית דוסית בעיניהם. זאת לעומת חברותיה מהקהילה החרדית, שעיקמו את האף על שינוי הסטטוס. אתמול היא כתבה לי מייל כואב נוסף: ״קל יותר לסיים ספר תהילים מאשר להתקדם בפיפס בנושא הצניעות".
בשנים האחרונות אני מסתובבת בארץ, מספרת לבנות ישראל את סיפורי האישי. בדרך, באוטו, אני מבקשת מהשם שייתן בפי מילים טובות, מרפאות, מחזקות. בקיצור, שיעמוד על הבמה במקומי. בתקופה האחרונה אני עומדת על במה פעמיים-שלוש בשבוע בלב פתוח, ומקבלת פתיחות לב בתמורה. הנשים שאני פוגשת תמיד מרגשות, מפתיעות, צדיקות. אני נהנית מכל מפגש ומכל שיחה. כשאני חוזרת הביתה, בעלי שואל אותי "מה לקח כל כך הרבה זמן?". ואני עונה: מישהי החזיקה אותי לשיחה. זה תמיד קורה. מישהי חייבת לדבר, לפרוק, לפתוח את הלב, להתייעץ. ואני לא מסוגלת לסרב.
מתוך מאות שיחות, אני מבינה שהדבר הקשה ביותר, המאתגר ביותר, שלא מרחם ולא פוסח על אף גיל או מגזר, הוא הקושי לשים כיסוי ראש ולשמור על צניעות. והנשים, גם אלו שגדלו בידיעה ברורה שהן יכסו את ראשן, חוטפות כאפות רוחניות ונתקלות בחומות בצורות, מרקחת היצר הרע.
שיער זה כוח
אז אני, כהרגלי בקודש, נכנסת דוך במחוזות היצר, בתקווה שהשם שומר עליי. בואו נאמר את האמת: שיער זה כוח. כל אישה יודעת את זה, בין אם השיער כיכב בשלטי חוצות, כמו שלי, ובין אם זו בת אולפנה. בכוח הזה אנחנו לומדות להשתמש דרך התרבות, הפרסומות, הסרטים, וגם מעצם הידיעה שיום אחד נצטרך לכסות אותו. הפרידה מהשיער היא הפרידה הכי קשה שיש. פרידה מחלק מהזהות. הפעמים הראשונות שכיסיתי את ראשי היו בשבת. קדושת השבת גרמה לי להאמין שאני רוצה ומסוגלת להתחבר. בצאת שלושה כוכבים, המטפחת הייתה שבה לחופשה השבועית במגירה. לקח לי זמן להעז ולצאת מכוסה לרחוב. יום אחרי שכבר העזתי, קיבלתי טלפון מאיזו כתבת רכילות חטטנית. מה שנתן את הפוש האחרון היה חברה אהובה שקיבלה את המחלה הארורה. ברגע שהבנתי שהיא תהיה קירחת, לקחתי על עצמי לכסות את ראשי, שלא תלך לבד עם מטפחת. כל הרצאה אני מסיימת בהודיה על המתנה שכיסוי הראש נתן לחיים שלי.
"כאילו את שמה כתר"
שיער זה כוח ויופי, כך טענה בפניי לאחרונה בת אולפנה, שלא מוכנה לאבד אותם. שאלתי אותה: "איך היית מרגישה אם בעלך היה יוצא בכל יום לרחוב עם משהו שגורם לו להיות מושך? היית מתעצבנת מזה? היית מתנגדת?". היא ענתה שברור. "זה שיער, יקירתי. הדבר הזה הוא הכוח והיופי שגורמים לגברים לסובב את הראש. אם על בעלך את מתעצבנת היפותטית, למה את לא דורשת מעצמך את אותה מידת הפייריות?".
שיער זה כוח, וכך גם כיסוי הראש. גיליתי זאת בתוכנית טלוויזיה. בכל בוקר נשים לבושות גופיות וג׳ינס היו נכנסות במיוחד לחדר ההלבשה שלי, כדי לראות איך אני קושרת את הכיסוי. הן היו עומדות מהופנטות. "זה כאילו את שמה כתר". אז כשלפני שבוע מישהי, דתייה מבית, אמרה לי שהכיסוי מתייג. צעקתי לה: "נכון!!! את צודקת, גאונה את!". היא הסתכלה עליי בהלם. רק מה שאני לא מבינה, המשכתי, זה לאיזה חלק בתיוג, בשם השם, את מתנגדת?! כי אותי הוא מתייג כאשת בעלי, זיווגי, זה שעליו התפללתי בלילות. הוא מתייג אותי כבת ישראל. כבתו של השם יתברך. נסיכה, בעלת כתר על ראשה, שהולכת בדרכיו ובמצוותיו של אביה המלך. מלך מלכי המלכים. מה מבין כל התארים המופלאים האלה צורם לך?
לעילוי נשמת בת אור בת יהודית ז״ל, שבזכות הכיסוי ששמתי לכבודה הכנסתי את השכינה הביתה.
פורסם בעיתון "בשבע".