מגזין

כנפיים במקום קביים: השיטה החינוכית-מהפכנית של הרב בן ציון

כמה שנים לפני שכל זה יהיה מובן מאליו, רשמו לפניכם את השם של הרב בן ציון בקר, מנהל רשת של תלמודי תורה ובתי ספר לבנות, שמוביל מהפך חינוכי שעושה מאות בוגרים מאושרים ואחראיים שראשי הישיבות ומנהלי הסמינרים מתאמצים לקבל לשורותיהם. אל תשכחו איפה פגשתם אותו בפעם הראשונה. ב-2,800 מילים, הוא עומד לחולל בכם שינוי תפיסה קוטבי. נער על פי דרכו

שתף במייל
| כ"ב תמוז התשע"ה |
whatsapp
אא

מסדרונות מבריקים ושקט מהדהד הם ממש לא חלק מחיידר של מאות ילדים נמרצים, אבל זה בדיוק המחזה שאני פוגש שלוש דקות אחרי הצלצול שחותם את ההפסקה הראשונה. כשאני מחפש את המנהל האגדי שוודאי משוטט כאן עם רצועת הלקאה, אני שוב נאלץ להתאכזב. מסתבר שבחיידר שאליו נכנסתי, מישהו שבר את כל הכללים המוכרים. אין כאן חדר ריטלין, או חדרי קידום וחינוך מיוחד, ואפילו לא עונשים. לראות ולא להאמין. בעצם, בדיוק למטרה הזו, עשיתי את הדרך עד לתלמוד תורה 'יחי ראובן' בביתר-עילית.  

אחרי שלוש שעות של סיור, אני חש צורך למתוח מיתרים, לעבות קול ולהכריז בדרמטיות: מורי ורבותי מ-ה-פ-ך.

אז כמה שנים לפני שכל זה יהיה מובן מאליו, רשמו לפניכם את השם הזה: 'הרב בן ציון בקר'. וגם את זה: 'גישת שפר'. אל תשכחו איפה פגשתם אותם בפעם הראשונה. גם אני אתקשה לשכוח. השיחה הבאה, היא מהסוגים שמחוללים שינוי תפיסה קוטבי בתוך פחות מ-2,800 מילים, אם אצליח להעביר את הסמכותיות שבה נשמעים דבריו של המנהל החינוכי שהביא את הבשורה.

הרב בן ציון בקר, מנהל רשת של תלמודי תורה ובתי ספר לבנות

הרזומה של הרב בקר, מרשים למדי. כיום הוא מנהל את התלמוד התורה הנוכחי, ועוד סניף כלל חסידי העומד בסמוך. בנוסף הוא גם עומד בראשות הנהלת בית ספר וגנים לבנות. רק בשביל הפרוטוקול: הוא חניך מוסדות קמניץ ובוגר הישיבות 'תפארת התלמוד' ו'באר יעקב'. יש לו תואר L.L.B במשפטים. וזה עוד כלום לעומת שלל ההסמכות שלו בתחום החינוך. הוא מורה מוסמך בכיר שאותיות כמו B.A ו-M.A רשומות בתעודתו בהבלטה. ובכל זאת הוא מתעקש לראות בעצמו רק 'מחנך'. "זה התפקיד האמתי שלנו". מיד הוא יסביר.

והנה הסיפור בכמה משפטים: "את 15 השנים שלי כמנהל תלמוד תורה, אני מחלק בצורה דיכוטומית לשניים: עד גישת שפר וממנה. עד אז, הייתי כמו רוב עמיתיי המנהלים. עבדתי קשה וכל הזמן התעדכנתי בטיפולים ואבחונים חדשים ופחות. הייתי מנהל מותש, קפדן ומצליחן. כבשתי פסגות בלוחמה עם ילדים. התקנתי מצלמות, תפסתי ליקויים ושלטתי בכל רגע נתון בילדים. ואז, בסייעתא דשמיא התוודעתי - בזכות זוגתי שתחי' שמשמשת שנים כמנחת הורים ויועצת חינוכית - לגישה שגרמה לי שינוי תפיסה ומאפשרת לי ולאנשי הצוות, כמו לתלמידים, גם לחייך וגם להתחנך".

 

פרויד, אבל ההיפך

אז מהי היא גישת שפר? רק רגע לפני שהרב בקר ירפרף בקצרה ובדרך השלילה על הפסיכואנליזה המודרנית ויזכיר שמות מתבוללים כמו זיגמונד פרויד וברי-פלוגתתו, חשוב לו להסתובב אל שלוש התמונות שתולות מאחורי גבו. "כמו שמיד אסביר, דרך החינוך שלנו מושפעת בעיקר מהדרך המסורה לנו מאבותינו ורבותינו, גדולי ישראל שבכל הדורות. אלא שלמרבה הצער, בעשר השנים האחרונות, חדרו לתוכנו תפיסות חינוך 'מודרניות' ו'מתקדמות', שבמבט ממוקד יותר, הזיקו יותר משהועילו. למעשה, כל מה שאנחנו מבקשים, זה רק חזרה אל המסורת".

למי שלא נמצא בעניינים, הנה תורת הפסיכואנליזה של פרויד על רגל אחת: בכל אדם, חידש פרויד, ישנה מערכת רגשות שהוא לא מכיר, אבל היא זו שמתווה את דרכו. ה'תת-מודע' כהגדרתו. כך למשל, לפעמים נראה ילד שסובל מפחד בלתי מוסבר, ורק אחרי שנחפור היטב בעברו, נגלה שבגיל צעיר מאוד הוא חווה מאורע, טראומה, שבשלב זה גורם לו לפחד. דרך הטיפול שלו, כבר הייתה פחות מוצלחת. היא כללה ספה ותהליך היפנוטי שבאמצעותו שב המטפל אל אותו רגע קשה ו'תיקן' אותו.

"מבלי להיכנס לכל הדעות והשיטות", מקצר הרב בקר, "לנו כיהודים, הייתה תמיד בעיה עם התפיסה הזאת. משום שמאחורי המילים הגדולות, יש למעשה ביטול הבחירה, כי בכל פעם שאנו רואים אדם עושה מעשה שאינו ראוי, אנחנו לא נאשים אותו, אלא את הטראומה הבלתי ידועה שתוקפת את התת-מודע שלו. זה לא יהודי, וכיום גם יודעים שלא ממש מקצועי.

"גישת שפר, מושתתת למעשה על תפיסתו של בר הפלוגתא הגדול של פרויד, אדלר. למעשה, אדלר שכלל את השיטה והפך אותה על פיה: האדם לא פועל ממניעים נסתרים, טען אדלר, אלא דווקא על פי מטרות נסתרות. כלומר, כשילד או ילד-מבוגר מתנהג בצורה מסוימת, הרי שזה לא נובע מהעבר, אלא דווקא מתוך רצון שלו להשיג משהו בעתיד. ובמטרות, כבר הרבה יותר קל לטפל".

נעזוב את התיאוריות המופשטות, אתה יכול לשים את האצבע על רגע מהיום-יום שבו נבחין בהבדל בין השיטות?

"אפשר להצביע על כל רגע. אבל לצורך העניין, אני מעדיף לגשת אל הרגע הקשה ההוא, של שעת לילה מאוחרת שבה התינוק הטרי שלנו מוצא לנכון להקים צרחות שמעירות את כולנו. זה בדרך כלל השלב שבו ההורים הטריים מזנקים מהמיטות, מוכנים לשרת את הוד מלכותו ג'וניור. וזה הרגע שבו אנחנו יכולים לשנות את הגישה".

אז מה, פשוט להשאיר את התינוק לצרוח?

"חס ושלום. אסור להרעיב ילד. אבל בהחלט נחוץ לקבוע כללים. כמובן שזה לא יקרה בפעם אחת בודדה. אבל רק כדי לסבר את האוזן, נציין מחקר שערכו סוציולוגים מארה"ב שחקרו את התפתחותם של תינוקות ברחבי העולם. בסקר, עלה ממצא מעניין. הסתבר, שתינוקות של אימהות חירשות, לא בוכים בלילה כשהם רעבים! למי שחשב שמדובר באינסטינקט טבעי מובנה, נכונה הפתעה. ילד לא בוכה סתם. הוא מנסה להשיג מטרה. ואנחנו, ההורים המודרניים ה'טובים', נעשה הכול אך ללא הצלחה. ואגב, באחת הסדנאות שמסרתי, העידה בפניי אחות של אם חירשת, שכך בדיוק נהג התינוק שלה. במקום לבכות, הוא החל לרקוע ולעשות תנועות ידיים. בכי, הוא הבין בשבוע הראשון לחייו, לא יעזור לו לקבל אוכל.

"המקרה של התינוק באישון לילה, הוא סימפטום של כל התנהלותו של האדם המודרני. כשהתינוק הזה יגדל והוא יהיה רעב לקצת תשומת-לב הוא יתחיל לעשות קולות מוזרים של 'חולשה', 'ליקוי למידה' ואפילו של 'נשירה'. אנחנו ההורים, נזנק מהספות ונרוץ לספק לו בדיוק את מה שהוא לא רוצה.

"כל ההתנהלות הזאת", טוען הרב בקר, "הגיעה אלינו מהתפיסות של העולם המערבי, שנכנס אלינו מהדלת האחורית. התפיסה המערבית רוצצה למעשה את ה'סמכות ההורית'. אם בעבר, לכל ילד ברחבי העולם הייתה יראת כבוד בסיסית להוריו. היום זה השתנה. כמעט התהפך. ההורים הם אלו שצריכים למצוא חן בעיני הילדים. התקשורת, מנחי-ההורים והמחנכים בגרוש מחדירים בנו את הרצון להיות הורים-טובים. הקורבנות העיקריים של השיטה המעוותת הזו, הם הילדים עצמם. למרות שנראה שזה נוח להם, למעשה הם סובלים. הם מחפשים סמכות ולא מוצאים. ההורים שלהם מוחלשים מדי. זה כואב".

כדי לסבר את העין, הרב בקר מציב את כפות ידיו זו מול זו. "נניח שיד ימין היא ההורה ויד שמאל היא הילד. המשימה שלפנינו לאחד בין השתיים. התהליך האידיאלי שאמור לקרות, זה שיד שמאל תתקרב אל הימין. שהילד 'יעלה' אל ההורה. בפועל, השיטה המודרנית גורמת שההורה יהיה זה ש'יירד' אל הילד. אם בעולם של אבותינו, כשילד נולד, הילד היה זה שהתאמץ להיכנס למסגרת המשפחתית. היום, התינוק מוציא את החיים מהשגרה. הוא זה שנותן את הטון. האימא לא ישנה לילות, והאבא צריך הנחות מראש הכולל.

"את זה בדיוק הגישה שלנו עמלה לשנות. אנחנו מזמנים את הילד להצטרף אלינו המבוגרים. מסתבר שגם תינוק קטן יכול ומבין את התרבות החינוכית שסביבו. מהר מאוד הוא מתרגל ומוצא דרכים נאותות להשיג את מטרותיו", מסביר הרב בקר ומזכיר בהקשר זה את דברי הרמב"ם הידועים שלפיהם "האדם הוא יצור מדיני" - הילד חייב להיות חלק מהכלל.

 

עונש, רק מהילד

כיצד לדעתכם ראוי להעניש ילד שלא הגיע לתפילה בחיידר? תחשבו על ניסוח ארוך ומפותל שהוא יצטרך לכתוב כפול מאתיים פעם ותוסיפו חתימת הורים ואפילו דודים חורגים. בחיידר של הרב בקר, הילד יקבל עונש הרבה יותר חמור: "אתה יודע מה העונש שלו? הילד הזה הפסיד את תפילת שחרית בכוונה. ממש מעוות שאינו יכול לתקון. אני לא מכיר עונש חמור יותר".

מי שבשמו מצטט הרב בקר את משפט המפתח הבא, הוא אחד ממופתי החינוך בפולין החרדית, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה זי"ע הי"ד, שבספרו הפדגוגי 'חובת התלמידים' טבע את המשפט הבא: "המחנך הכי טוב, הוא הנער בעצמו. אין מי שמכיר את התלמיד יותר טוב ממנו". זו כל התורה במילה אחת: אחריות.

האם שמעתם פעם על מישהו שיעניש ילד שהגיע לחיידר בלי סוודר ביום סגריר? מי שהעניש את הילד זה הוא עצמו! אין שום סיבה שבענייני רוחניות זה לא יהיה כך. הקב"ה ברא את הילד עם רצון פנימי להצליח ולהתעלות. הילד שואף להתקדם. הוא עושה את זה היטב בכל התחומים. רק שההורים לא יספקו לו סיבה לא לעשות את זה.

קבלו סיפור: "היה לנו כאן בחיידר, מקרה של ילד שבאופן קבוע היה 'שוכח' את הסנדוויץ' שלו בבית. היה לו אבא 'טוב'. כל יום הוא היה מפסיד שעות מהעבודה ומגיע לכאן עם הרכב כדי לתת למסכן שלו את הלחם כדי שלא ירעב. זה היה בדיוק כשלמדתי את הגישה. כעבור כמה ימים, הזמנתי את האבא שהגיע שוב אל החיידר, לשיחה. ביררתי עם ההורה את העניין, הסתבר שהילד שוכח את הארוחה, והאבא פשוט מרחם עליו. ביקשתי ממנו, שמהיום ואילך כשהילד שוכח את הלחם, גם הוא ישכח להביא לו אותו. אני עוד זוכר את המבט שהוא תקע בי: 'שהילד שלי יישאר רעב?'. אני התעקשתי. 'יש לנו בחדר מורים שיירי לחמים מאתמול. הוא לא ירעב'. האבא בחירוק שיניים פעל כעצתי. בפעם הבאה, הוא התנצל ורק הורה לילד שהוא כבר גדול ושינסה להסתדר בכוחות עצמו. הילד, מיותר לציין, לא שכח יותר".

לעומת זאת, יש גם לקח בלתי נשכח מהימים שלפני השינוי: "אחד הדברים שגרמו לי לשינוי הגישה, עוד לפני שיצאתי ללמוד אותה בצורה מסודרת, היה הסיפור הבא: היה לנו כאן תלמיד שהגיע מבית של פעם. אביו, היה יהודי חכם ולמדן, שלא התרשם מכל הסצנה המתחדשת של אבחונים וקידומים. מטבע הדברים, היו בינינו חילוקי דעות עמוקים. הוא אמנם היה ילד טוב, אבל ניחן במידה גדושה של שובבות. הוא התקשה להתמקד בלימודים, ואני כבר סימנתי אותו בשלל כינויים ואותיות אנגליות.

"האבא ממש לא התרשם: הוא בסך הכול ילד, דחה את ניסיונותיי. הוא עוד יגדל ויתבגר. כשהגיעה תקופת הרישום לישיבות, חילוקי הדעות בינינו הגיעו לשיא. אני הפעלתי קשרים וכישורים, כדי להשיג לו ישיבה מסוג ב', כולי האי ואולי. אבל האבא ממש לא הסכים. הוא הלך לבדוק את הישיבה וחזר עם דעה נחרצת: לבן שלי מגיע יותר. חשבתי שאני מתפלץ. אני לא יודע לפרט בדיוק באיזה שלב זה קרה, אבל כשחלפו כמה שנים, אני מודה בפה מלא, האמון שהאבא נתן בבנו, הוכיח את עצמו. היום הבחור הזה הוא מבכירי עולם הישיבות. כשאני פוגש אותו ורואה את העדינות שעל פניו, אני ממש לא מזהה את הילד שלמד אצלנו".

אז בקיצור, להורים ולמחנכים אין יותר שום תפקיד? הילד יחנך את עצמו?

"בדיוק להיפך: יש לנו חוב עצום, אנחנו חייבים וזכאים להאמין בעצמנו שתפקידנו להיות ה'מגדלור' של ילדינו. הילדים אמורים לעקוב אחרי האור שלנו, ואנו כהורים צריכים לחנך אותם ולהעביר להם אחריות כדי שהילד יעשה את המצופה ממנו על ידינו. רק לדבר הזה, אני מסוגל לקרוא בשם 'חינוך'. כל השאר, זה 'פיקוח', 'שמירה', 'אכיפה', 'מלחמה' - זה לא חינוך! כשמנהל בתלמוד תורה, מחזיק רשת ענפה של מצלמות והוא 'תופס על חם' ילדים מועדים, הוא בסך הכול מנהל מוכשר של בית סוהר. התפקיד שלנו הוא לנסות ללכת לקראת הילד, לגלות לו את הכוחות האדירים שטמונים בו, ולכוון אותו לכיוונים הנכונים. ללמד אותו כיצד להשיג את המטרה שלו. כיצד לקבל את תשומת הלב שלו בצורה מבוגרת ונכונה".

 

אמון, מגלה יכולת

ברקע קולות יום השואה שבו מתקיימת השיחה, מבקש הרב בקר לחזור אל הסיפורים המרגשים: "כולנו קראנו ושמענו אין ספור מקרים מרטיטים של ילדים וילדות צעירים בשואה, שגילו אחריות, הצילו חיים, הבריחו גבולות ושמרו את היהדות במסירות נפש בלי שום אב ואם. הילדים הללו, לא היו עשויים מחומר אחר. פשוט לא הפריעו להם לממש את הפוטנציאל האדיר שלהם".

שוב הוא חוזר על מילת המפתח: לקיחת אחריות. "בעולם המערבי, ההורים הטובים פשוט גוזלים מילדיהם את האחריות. הם עושים את הכול 'במקום' הילדים. הם מוותרים להם על מטלות הכרחיות ורק שומרים עליהם שלא יתאמצו. זה הורס את הנפש. אם האימהות שלנו, בגיל צעיר מאוד התמודדו עם גידול משפחות ברוכות ילדים, הנכדות שלהן המבוגרות והמדופלמות לא מחזיקות מעמד מול תינוק אחד בריא. עד היום אפשר לראות את היכולות של ילד מהעולם המזרחי שעוזר לפרנסת הבית ומביא הון רב, לעומת בני 30 במערב שגדלים אצל ההורים ולא מצליחים להתחתן. הכול פונקציה של לקיחת אחריות.

"היום כולנו פרוידאנים. כל אדם שנכשל ואפילו בעבירות חמורות ופליליות, יש לו כבר תירוץ מוכן ומזומן: אני לא אשם, אומר כל עבריין בדוכן בית המשפט, גדלתי במשפחה קשה. אבא שלי, אימא שלי. כולם אשמים, רק לא הוא. זה ממש היפך היהדות. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלכל אחד יש בחירה והוא מצווה 'ובחרת בחיים', אין הדבר תלוי אלא בי".

והנה משהו שהשתנה אצלנו, אליבא דהרב בקר. עד לפני כמה שנים מעטות, מעולם לא חשב מישהו לכנס 'אסיפת הורים' בישיבות קטנות. בשנים האחרונות, אנו שומעים כבר על אסיפות הורים בישיבות גדולות. נשאר לנו רק להמתין להורים שיבואו לכוללים... גישתו של הרב בקר, מבקשת לעצור את הדרדור הזה.

"זה הגיע לממדים אבסורדיים. בכניסה לכיתה א' המורה מטילה על האימא אחריות לכך שלבת שלה יהיה קלמר עם עפרונות מחודדים ומחק, ושכל המחברות יהיו עטופות. הכול באחריותה של האימא. הילדה הרי קטנה מדי. בלא מעט בתים, כל העניין של השיעורי בית הוא מטלה של ההורים. ואחרי זה מתפלאים למה הילד לא יודע. הוא הרי עשה שיעורים...".

הסיסמה שלו מרהיבה ומשכנעת בישירותה: "במקום לספק לילדים שלנו קביים, עלינו להצמיח להם כנפיים". שיהיה החי נושא את עצמו. למעשה, זוהי ורסיה חדשנית יותר למה שאמרו חז"ל במסכת אבות: "אם אין אני לי, מי לי". זה הפשט הפשוט.

הנה דוגמה שמי שלא רגיל קצת יתקשה לעכל: אל חדר המנהל נכנס ילד חמד עצוב. "הילדים בכיתה מציקים לי", הוא משמיע את השורה שכל מנהל מצטמרר לשמוע. אלא שבמקום לקחת שמות של מטרידים, הרב בקר מלטף את לחיו, הוא מבקש רשימה אחרת לגמרי. "אברימ'לה (שם בדוי!!!) הייתי רוצה שעד מחר, תנסה לרשום לי שלוש סיבות למה מכל הכיתה הילדים האלו בחרו להציק דווקא לך". הילד לוקח את הפתק, מקבל טפיחת עידוד ופניו מתחייכות. "מניסיון", מרגיע הרב בקר, "הוא לא ישוב אליי. כשאני אפגוש בו מחר, הוא יגיד לי: 'תודה המנהל, הכול כבר הסתדר'". זה חינוך.

אם יש רגע מזוקק של חשבון הנפש כללי לילדי החיידר ובנות בית הספר, זה בחלוקת התעודות. "בניגוד לבתי ספר ות"תים אחרים, אצלנו אני מקפיד שכל המלמדים יכתבו את הציונים האמתיים, בלי כחל ושרק. אין לנו שום עניין להכאיב לילד. רק מציבים לו מראה מול הפנים. יסתכל על עצמו, ויידע בדיוק איפה הוא אוחז ומה עוד יש לו לשפר.

"אני לא אוהב לדבר על ילדים אחרים - גם לא בעילום שם - אבל אני כן יכול לספר על אחד מבניי היקרים. הוא הגיע הביתה עם תעודה מעולה ב"ה. אבל במקצוע המתמטיקה הוא קיבל רק 7. בניגוד לסברה, זה ממש לא שבר אותו. 'את התחום הזה אני עוד צריך לשפר', הוא אמר לי בעיניים נוגות. לפי המידע שקיבלתי מהמורה שלו, מאז הציון האחרון הוא עשה ב"ה קפיצה אדירה. הוא בחר להתמודד ולשפר בדיוק את המקום הזה".

מסתבר שיש עוד נקודה משלימה שהרב בקר וצוותו עמלים להחדיר בתלמידים כל הזמן. "הנה עוד תפיסה מערבית קלוקלת שחדרה אל מחננו: היום מקובל לתפוס את ההצלחה כמשאב מוגבל. כשיש ילד מצטיין בכיתה, כל השאר מרגישים שהתפקיד הזה כבר תפוס. כך קורה שכל ילד מתחיל לחפש את המקום שלו. אחד בוחר להיות 'הצדיק' והשני 'הבעל מידות'. האחרים כבר יאלצו לאייש תפקידים הרבה פחות מוצלחים, מ'הליצן' ועד 'השובב' ולמטה מהם.

"התפיסה היהודית ממש חלוקה על כך: כל ילד וילד יכול להיות מצטיין. יש מקום בכיתה ל-30 מצוינים. הצמיחה שלנו היא לגובה, לא על חשבון אף אחד אחר. ברוח הימים הללו ניתן לומר שכש'אחד חכם' זה לא מחייב את השני להיות 'שאינו יודע לשאול'. אלא 'כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה'. וכמו כל עניין חינוכי, לפני הכול, ההורים והמחנכים חייבים לשנות את התפיסה שלהם ולהאמין בה בכל לב ונפש, רק אחר כך אפשר יהיה להדביק את התלמידים בכך".

 

קידום, כשהזמן מבשיל

והנה משהו שכמעט לא קיים במוסדות של הרב בקר: חונכים ומורים מקדמים. "למעט מקרים חריגים או בקשות מצד ההורים, אנחנו מעדיפים לא להזדקק להם". בואו חשבון: מה עוד לא עשינו כדי להציל את דור העתיד? כבר הבאנו מומחים, רופאים ומאבחנים; חילקנו טבליות ריטלין ושלחנו חצאי כיתות למורים פרטיים. האם המאזן השתנה משמעותית? האם יש היום יותר תלמידי חכמים, או לפחות קצת פחות נושרים? "גם אם נטען שהציבור גדל ובאחוזים הכול נשאר אותו דבר", טוען הרב בקר, "אז מה הועילו כל אותם יועצים וחכמים בתקנתם?".

גם הוא היה פעם ילד. "הוריי המסורים, עשו כל מאמץ לקדם אותי. שכרו לי חונך פרטי, שגרם לי לא להקשיב בכיתה וגם לא להתאמץ אצלו. המסקנה שלנו היא, שהאחריות לקידום הילד, מוטלת בעיקר על שכמו. רק במקרה שהילד בעצמו מביע את רצונו להתקדם ולהיעזר, אנחנו מאשרים לו חונך פרטי. אם ההורים מכתיבים לו, מניסיון, אין לזה סיכוי. אחרי שמישהו יקדם אותו בחומש, יצטרך מקדם במשנה, וכך הלאה. לעולם זה לא יעצור".

יש גם מקרים קיצוניים, שאפילו הרב בקר לא בטוח שכל הורה מסוגל להם: "הכרתי אישית יהודי שהבן שלו לא ידע לקרוא עד גיל 9. היה לו נס שהוא לא נשלח לחינוך מיוחד. ההורים - חניכי הגישה - ציפו והאמינו שהילד יעשה בעצמו את המהפך. בגיל 9 זה קרה. הילד הגיע לאימא והתחנן שהוא כבר רוצה לדעת לקרוא. רק אז הוא נשלח אל שכנה שהייתה גם מורת קריאה מוסמכת. תוך שבועיים הוא ידע לקרוא. היום, ממש כמו בסיפורים, הילד הזה הוא דוקטור מומחה. כוחו של אמון".

חשוב לו להדגיש: אין בעיה חלילה במורים הפרטיים. הם עושים עבודת קודש ממש, ובמקרים רבים מצילים חיים. אלא שהם נכונים בשלב השני, רק אחרי שהילד מעצמו מביע את רצונו להשתפר ולהתקדם. רק כך הם יכולים לפעול בצורה מקצועית. הבחירה לעולם תישאר של הילד".

עד כמה ההורים מודעים ומסכימים לכל מה שאתם מחוללים לילדיהם?

"רוב ההורים ששולחים אלינו, עושים זאת בעיקר בשל האמון הגדול בנו ובצוות החינוכי המקצועי ביותר, שכאן המקום לשבח אותם על נכונותם לפתוח אוזן ולב לקבל ולשמוע את הגישה, ובסופו של יום אפשר לראות את הצוות בסוף היום עדיין עם חיוך וסיפוק. אנחנו לא מעלימים שום פרט מהם. התפיסה היהודית גורסת שאנחנו רק 'שליחים' של ההורים לקיים את מצוות 'ושננתם לבניך'. כמו בכל שיטה, יש מקומות שחייבים להתגמש. אנחנו לעולם לא נכפה אותה על הורים. אין כפיה שיטתית. כשהורה מעלה בעיה עם ילדו, אנו מציעים לו את הפתרון דרך הגישה, אולם אם ההורה יתעקש לתת לבן שלו קביים, לא נמנע ממנו את האופציה.

"כמה וכמה ראשי ישיבות ומנהלי סמינרים שקיבלו את הבוגרים שלנו, העידו בפניי, שגם אחרי שנים, התלמידים שיוצאים משורותינו בנויים יותר. הם מסוגלים לעמוד באתגרים - נפשיים ופיזיים - ולא נרתעים מקשיים. זו למעשה חובת האב ללמד את בנו, כמו שאומרת הגמרא בקידושין, ללמדו תורה ואומנות ובעיקר להכין אותו לחיים עצמם, שהוא יוכל לשוט בהם בבטחה".

השיטה הזאת נשמעת קצת קפדנית. היא לא פוגמת בשמחה של הילדים?

"אדרבה, ההיפך הוא הנכון. אני מזמין אותך ואת כל המהססים, לסייר כאן בשעת ההפסקה. בוא תראה כמה ילדים לומדים בהפסקה בבית המדרש של הת"ת בלי שביקשו מהם ובלי שנותנים להם על זה פרסונים למיניהם. ממש כמו שמחת הנעורים של פעם. הילדים כאן חווים עוצמות. הם ממצים את הפוטנציאל שלהם. הם מתמודדים, הם מבוגרים, יש להם שמחה ובריאות הנפש שהפכו לדגל של המוסדות שלנו".

אך פשוט שכחלק בלתי נפרד מהגישה, הילדים מקבלים עוצמה שממש מבגרת אותם בכמה שנים: "אנחנו כל הזמן מחדירים בהם את הידיעה שהם לגיונו של מלך. אנחנו מאפשרים להם למסור שיעורים, לתת הרצאות וסומכים עליהם אפילו בכתיבת מבחנים. הם חיים בידיעה ברורה שהם אלו שיהיו גדולי הדור העתידי. כל אחד מהם דואג לשריין לעצמו מקום במזרח. אנחנו רק עומדים מהצד, מסייעים ומתפללים שיאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא. 

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה