אורית גרוסקוט
ספל דונאט, כיסאות טורקיז ופרחים מלגו. ככה נראה הבית של מישהי שמתעקשת לשמוח
דווקא מתוך הניסיון שלי להתגבר על עצבות, חרדה ותקופות של שפל, אני בוחרת להיאחז בדברים יפים. יש ימים שאני ממש מתעקשת על זה, ויש ימים שזה בא לי בקלות יותר. אף אחד לא יודע מה מסתתר מאחורי התמונות שאני מעלה, של חפצים צבעוניים או של ספל דונאט בזריחה
- אורית גרוסקוטלמעקב
- י"א כסלו התשפ"ז||

לא מזמן קניתי ספל בצורת דונאט. הוא חמוד וצבעוני, עם קרם ורוד וסוכריות צבעוניות, והכול מקרמיקה. אין לו שום קשר לחנוכה, למרות שהדונאט הוא המקבילה האמריקאית לסופגנייה המסורתית שלנו. הוא משמח את ליבי בצורה שאין בה הרבה היגיון. אני אוהבת לשתות בו קפה בבוקר ולצלם אותו מכל כיוון. הוא פשוט גורם לי לחייך. חפץ כזה שלגמרי ממלא את ייעודו. הוא ממלא את חפצו להיות כלי שימושי, וגם את חפצי בקבלת רגעי אושר קטנים כאלה של יום חול. סתם ככה, בשבע בבוקר, בלי לעשות הרבה. פשוט בזה שהוא הספל הזה.
ספל בצורת דונאט ליד מחברת לכתיבת תודותהוא לא נוח, אגב. בכלל.
לא ממש נוח לשתות ממנו, ועוד פחות נוח לנקות אותו. והוא עדיין משמח אותי.
כי הוא צבעוני וציורי ומיוחד וקצת ילדותי.
לקח לי לא מעט זמן להבין שאני אוהבת צבע. המון צבע. מלאאאא צבע. הבית שלי צבעוני ולא שגרתי בכלל (כיסאות טורקיז בפינת האוכל, וילון בצבע דומה וכריות ספה בגווני טורקיז ואוכרה). בעבר עברו לי בראש מחשבות כמו "למה אני לא כמו כולם?" ו"למה אני כל כך אוהבת חפצים שנחשבים ילדותיים?"
הקופסה של האוזניות נראית כמו קונסולת משחקים. משטח העכבר נראה כמו מתנההיום אני לא שואלת שאלות. הפוך. ככל שאני מקיפה את עצמי בחפצים ורודים, מתוקים, חמודים, בפרחים, בצמחים, בכלים יפים – כך אני יותר מאושרת. המגן של הפלאפון שלי ורוד, והקופסה של האוזניות נראית כמו קונסולת משחקים. משטח העכבר נראה כמו מתנה, וליד המחשב מונחים פרחי הלגו היפים שבנתה אודל, בתי.
גם המיניאטורות שאני בונה הן צבעוניות ומשמחות. בנוסף לזה, אני בונה רק ספריות. רק את ה־HAPPY PLACE שלי. הספרייה הייתה מקום המפלט שלי כילדה. הספרים היו הבריחה שלי מהמחשבות. הספרים היו הרפואה שלי. היום, מעבר לביקור שבועי בספרייה עירונית כדי להצטייד בספרים לשבת, אני מקיפה את עצמי בספרים סביב המיטה ועל השידה, ובונה מיניאטורות של ספריות מלאות ספרים קטנים וחמודים. זה מרגיע אותי ומרפא את הנפש.
ליד המחשב מונחים פרחי הלגו היפים שבנתה אודל, בתיבאופן כללי, אני מקיפה את עצמי בחפצים משמחים, וכבר לא מתנצלת על זה. רווחת הנפש לפני הכול. הבנתי שיש שני דברים שמעלים לי את מצב הרוח באופן קבוע. אחד הוא לכתוב תודות להשם יתברך בכל יום, והשני הוא להקיף את עצמי בחפצים משמחים ובצמחים. חוץ מהצמחים שבמרפסת, גם בבית תמצאו סוקולנטים, פוטוס ושאר צמחים יפים. פרחים לשבת? ברור. פירות בשלל צבעי החורף על שולחן האוכל? כל תפוז וכל קלמנטינה הם הזדמנות עיצובית.
חוץ מהצמחים במרפסת, גם בבית תמצאו סוקולנטים, פוטוס ושאר צמחים יפים.פעם, לפני הרבה שנים, שמעתי שירים של אודי דוידי. זוכרים אותו? זמר נהדר שנעלם פתאום. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: "השירים שלו שמחים מדי". זה נראה לי דביק ומוזר לשיר כאלו שירים אופטימיים, עד שקראתי על סיפור חייו ועל הניסיונות שעבר. אז הבנתי כמה התחזקות באמונה יש בשירים שלו. הוא כתב אותם מתוך ניסיון חיים ומתוך תקווה. ואני עוד חשבתי שאלה שירים של מישהו שהחיים שלו קלילים, נטולי בעיות. בדיוק להפך.
היום אני קצת מתביישת במחשבה השטחית הזאת.
גם המיניאטורות שאני בונה הן צבעוניות ומשמחותאני יכולה להבין איך זה נראה מהצד. חפצים צבעוניים, צמחים ואולי גם קצת יותר מדי אופטימיות. אני מתמחה באסקפיזם כדרך חיים. יגיד לכם כל מתמודד נפש עד כמה ההיאחזות בטוב היא קריטית. עד כמה יצירת עולם אוטופי, בועתי משהו, היא בבחינת חובה כדי להמשיך הלאה. דווקא מתוך הניסיון שלי להתגבר על עצבות, חרדה ותקופות של שפל, אני בוחרת להיאחז בדברים יפים. יש ימים שאני ממש מתעקשת על זה, ויש ימים שזה בא לי בקלות יותר. אף אחד לא יודע מה מסתתר מאחורי התמונות שאני מעלה, של חפצים צבעוניים או של ספל דונאט בזריחה. אני יודעת, ואני גאה בי על המאמץ.