כתבות מגזין
"הרופאה אמרה: 'אם תרצי, תני לי אותה. גם ככה אני עקרה'"
אחרי חמישה בנים, מיטל דוד התפללה לבת. כשבתה נולדה נמוכת קומה, התקשתה להתמודד וחוותה דיכאון אחרי לידה. דווקא מתוך התקופה הקשה צמח עסק האופנה שלה, שמציב את הצניעות במרכז. כעת היא משיקה קולקציה לזכר אמה, שהייתה שותפתה לכל אורך הדרך
- מירי בן-דוד ליוילמעקב
- ז' כסלו התשפ"ז||
בעיגול: מיטל דודמיטל דוד זוכרת היטב את הרגע ההוא, לפני 12 שנה בדיוק. הרופאה שטיפלה בבתה הקטנה אדל הבחינה במצבה הנפשי הקשה של האם הצעירה, שלא הצליחה להתאושש מהלידה ומהבשורה על מצבה של התינוקת. ואז אמרה לה הרופאה משפט שמיטל לא ציפתה לשמוע: "אם תרצי, תני לי אותה. גם ככה אני עקרה. אני אגדל אותה".
אחרי חמישה בנים, מיטל ציפתה בכיליון עיניים לבת. אלא שלאחר הלידה היא מצאה את עצמה מול מציאות שלא ידעה כיצד להתמודד איתה. היא אהבה את בתה, אבל התקשתה להשלים עם המחשבה שהילדה שלה תצטרך לחיות בעולם שבו אנשים מסתכלים עליה אחרת, בוחנים אותה ואולי גם פוגעים בה. ההצעה של הרופאה טלטלה אותה, אך בסופו של דבר היא בחרה להמשיך לגדל את אדל בעצמה.
"בזמנו, הייתי מרוסקת. אחרי כל התפילות, לא הבנתי איך זה קרה. היום אני כבר לא רואה את הבעיה", היא אומרת. "אני מאמינה במאה אחוז שהקדוש ברוך הוא שלח אותי להיות השליחה של הילדה הזאת, ולא סתם הוא הביא לי אותה. כשהבנתי כמה היא רגילה, איך היא מתנהגת ואיזו לביאה היא, שאלתי את עצמי על מה בכיתי".
הקדוש ברוך הוא שלח אותי להיות השליחה של הילדה הזאתהדרך אל ההשלמה הזאת לא הייתה פשוטה. היא עברה דרך משבר אמונה ודיכאון אחרי לידה שנמשך כשנה וחצי. בתוך התקופה הזאת, לצד התפילות וההתמודדות הרפואית המורכבת, החלה מיטל לתפור. מטפחת אחת שתפרה כמעט במקרה הייתה הבסיס לעסק אופנה, שבו היא רואה לא רק מקור פרנסה אלא שליחות של ממש.
מיטל (45), נשואה לדני ואם לשישה, גדלה בבית חילוני בבת ים. "בבית הוריי לא הדליקו נרות שבת, לא ערכו קידוש ולא התקיימו בו מנהגים דתיים", היא מספרת, "אבל תמיד היו מעשים גדולים של חסד, כבוד למסורת". כבר בגיל שמונה התעוררה אצלה משיכה חזקה לעולם היהדות. "בימי שישי הייתי הולכת לבד לבית הכנסת ומדליקה נרות. לפעמים הייתי מבקשת מחברה טובה אם אני יכולה לבוא לעשות אצלם קידוש". כך מצאה לעצמה דרך להתקרב לעולם שהרגישה שייכת אליו.
בגיל 13 הכירה את דני, שהיה גם הוא חילוני ומבוגר ממנה בשמונה שנים. השניים נישאו בגיל צעיר, ובמהלך השנים התחזקו יחד. תהליך החזרה בתשובה שלהם היה הדרגתי. "לא הייתה שם החלטה אחת ששינתה את הכול, אלא שורה של צעדים שהלכו והעמיקו את הקשר שלנו לדת", היא מסבירה. "כשהילדים נולדו, התחזק אצלנו הרצון להעניק להם חינוך דתי. שלחנו אותם למסגרות חרדיות, למרות שבאותה תקופה עדיין לא הקפדתי על לבוש צנוע ובוודאי שלא על כיסוי ראש. האמנתי בדרך הזאת של הדת. רציתי שהילדים שלי יהיו במסגרות דתיות, שיתחזקו ושילמדו ערכים. זה היה חשוב לי".
עם השנים העמיקו היא ובעלה את אורח החיים הדתי. כיום דני לומד בכולל, ומיטל מפרנסת את המשפחה.
חיכתה לבת, והתפללה לנס
לאחר שנולדו חמשת בניה, מיטל השתוקקה לזכות גם בבת. היא התפללה, הלכה לצדיקים וגם השתטחה על קברי צדיקים, וביקשה בכל לבה שמשאלתה תתגשם. כשהגיע ההיריון המיוחל, היא הייתה בטוחה שתפילתה תיענה במלואה. אלא שבמהלך ההיריון התעורר חשד לבעיה בהתפתחות העובר. הרופאים הסבירו שמדובר במוטציה שגורמת לחוסר פרופורציות בגוף, אך לא ידעו להסביר בדיוק מה משמעותה ומה צפוי בהמשך. "החלטנו שלא לבצע בדיקות נוספות. האמנו שהכול בידי שמיים. מבחינתנו, אם הקב"ה רוצה שהילדה תחיה - היא תחיה. התפללתי כל כך חזק והאמנתי שהיא תצא בריאה, שתצא רגילה. לא הייתה לי בכלל אופציה אחרת בראש. אמרתי לעצמי שהשם לא יכול לעשות לי את זה. הרופאים דיברו, ואני חשבתי שהם לא יודעים כלום".
אחרי כל התפילות, לא הבנתי איך זה קרה. היום אני כבר לא רואה את הבעיהאבל כשהתינוקת נולדה, המציאות הייתה אחרת. אדל נולדה נמוכת קומה, ומיטל נאלצה להתמודד עם הידיעה שהבת שעליה התפללה כל כך הרבה שנים תגדל עם שונות גופנית ועם אתגרים רפואיים. בהמשך עברה אדל ניתוח ראש, נזקקה לבדיקות ולמעקבים, ומיטל מצאה את עצמה לא פעם לצדה גם בטיפול נמרץ.
במקביל להתמודדות הרפואית, היא התקשתה במיוחד לחשוב על האופן שבו הסביבה תקבל את הילדה. "פחדתי ללכת איתה לגינה. חשבתי מה יגידו עליה, איך יסתכלו עליה, ואיך היא תצטרך לספוג את העלבון הזה, את התחושה שהיא שונה".
הפער בין התקווה שליוותה את ההיריון לבין המציאות שהתבררה לאחר הלידה הוביל למשבר אמונה. מיטל לא הסתירה את האכזבה ואת הכאב. "הייתי בטוחה שהנס שעליו התפללתי יתרחש בדיוק כפי שדמיינתי. כשזה לא קרה, התקשיתי להבין מדוע. לא התחרטתי על כך שהחלטתי ללדת אותה חלילה, פשוט התקשיתי לשאת את המחשבה על החיים שמצפים לנו. ייסרה אותי המחשבה איך עשיתי לה את זה, איך הבאתי אותה לעולם כזה שבו אנשים מסתכלים עליה כך".
מי שעמדו לצדה באותם ימים היו הוריה, שתמכו בה סביב השעון. אמה הייתה קשורה מאוד לאדל, והקשר המיוחד ביניהן נמשך לאורך השנים.
להנציח את אמא
כשאדל הייתה בת חודש בלבד, יצאה איתה מיטל למסע של 25 שעות נסיעה לאומן, כדי להודות על לידת בתה. באותם ימים היא החליטה גם להתחיל לכסות את ראשה. בעקבות הלידה והתהליך הרוחני שעברה, היא הרגישה שזה הצעד הנכון עבורה. בתקופה שבה התקשתה לתפקד, היא חיפשה עיסוק שיעזור לה להעביר את הזמן, והחלה לתפור מטפחת. "בכלל לא תכננתי להקים עסק, ולא דמיינתי שהיצירה הזאת תהפוך למפעל חיים. אבל אחותי הבחינה בכישרון שלי, ואמרה שיש לי ידיים טובות ושכדאי לי להמשיך. כבר מתחילת הדרך ידעתי מה יהיה הקו שמנחה את העסק: צניעות. לא רק מטפחות, אלא גם בגדים שיאפשרו לנשים להתלבש יפה, להרגיש טוב עם עצמן ולשמור על הערכים שלהן. אני מרגישה שזו הזכות שלי והשליחות שלי, לקרב נשים, שהן יאהבו את עצמן ושיהיה להן כיף להתלבש בצניעות. אני רוצה שהן גם ירצו את זה".
כבר מתחילת הדרך ידעתי מה יהיה הקו שמנחה את העסק: צניעותמבחינתה של מיטל, אין סתירה בין אופנה לבין צניעות, ואין סיבה שאישה תרגיש שהיא צריכה לוותר על יופי, צבעוניות או סטייל כדי להתלבש בהתאם לאמונתה. בעיצובים שלה היא מבקשת לחבר בין שני העולמות.
לאה, אמה של מיטל, הייתה חלק בלתי נפרד מהעסק מראשית דרכו. השתיים עבדו יחד, בנו את המותג והפכו את העשייה המשותפת למפעל חיים. "אמא שלי לא הייתה רק שותפה עסקית, אלא גם עוגן רגשי משמעותי. לפני כשלוש שנים היא חלתה במחלה קשה. מצאתי את עצמי משלבת בין הטיפול בה לבין הניסיון להחזיק את העסק. במשך תקופה ארוכה כמעט שלא עסקתי בייצור חדש. כל זאת תוך כדי המלחמה בארץ שהשפיעה באופן ישיר, כי תמיד עבדתי עם טורקיה. בכל התקופה הזו, חיפשתי דרך להחזיר את העסק לחיים, ובסופו של דבר מצאתי בסין סוכן שאותו ניסיתי לאתר במשך שנים".
חודש לפני פטירתה, ביקשה ממנה אמה לא לוותר על העסק. "אני זוכרת את המילים שלה. היא אמרה לי: 'אני יודעת שאת כבר לא רוצה להמשיך, ושקשה לך בגלל כל מה שעברנו, אבל אני מבקשת ממך שתילחמי על העסק הזה. גם אם יקרה לי משהו, אל תוותרי עליו'". היא גם ביקשה ממיטל להחזיר את הבגדים והחליפות לקולקציות, ולהמשיך לפתח את המותג. מיטל הבטיחה לה שתעשה זאת.
בפסח האחרון נפרדה מיטל מאמה בדמעות, והחליטה לקיים את הבטחתה. "שבוע לאחר שקמנו מהשבעה, כבר ארגנתי הפקה. התחלתי להחזיר את הבגדים והחליפות לעסק ויצאתי לדרך חדשה, לאחר כשנתיים וחצי שבהן כמעט לא ייצרתי בגדים".
לקולקציה החדשה היא קראה "אור לאה", על שם אמה. "זו הדרך שלי להמשיך את המפעל המשותף שלנו, אבל גם להנציח את האישה שהייתה לצדי לאורך כל הדרך".
היא גם החלה לצרף לחבילות שנשלחות ללקוחות סידורים, תפילות ופריטים של קדושה. כך היא מבקשת להכניס רובד רוחני נוסף לעסק, ולהפוך את חוויית הקנייה להזדמנות להוסיף אור. "אחד הרגעים המרגשים ביותר שממחישים את הקשר בין אמי ז"ל לבתי אדל התרחש ביום האחרון לחיי אמי. כשהיא כבר כמעט לא יכלה לדבר, אדל ניגשה אליה ואמרה: 'את יודעת שאת הנשמה שלי'. אמא שלי השיבה לה: 'גם את שלי'. הרגע הזה מתועד בסרטון שצילמתי".
כיום הקושי כבר אינו מגדיר את האופן שבו מיטל רואה את אדל. היא יודעת שהבת שלה מתמודדת עם אתגרים רגשיים, בין היתר בגלל המבטים של אנשים והתחושה שהיא שונה, אבל מתארת אותה כילדה חזקה מאוד, עם ביטחון עצמי יוצא דופן.
"אני מאמינה במאה אחוז שהקדוש ברוך הוא שלח אותי להיות השליחה שלה", היא אומרת. "לא סתם הוא הביא לי אותה".