טורים אישיים - כללי
נוער אבוד משוטט עד אור הבוקר. מי ער לזה?
הם צועקים, שוברים כוסות, המשטרה מעורבת. ואני? לא מוצאת את נפשי. טור מחשבות על הנוער של היום
- גלית לוילמעקב
- ו' כסלו התשפ"ז||

מאז שעברנו לבית החדש, אני נחשפת לדברים כואבים מאוד על בני הנוער. אני צופה בהם ממרפסת הבית בשעות שבהן ילדים אמורים להיות במיטותיהם החמות, חולמים חלומות על העתיד. בחופשים אנחנו מתעוררים כמה פעמים בלילה מעוצמת הצעקות. והשפה? כאלה מילים קשות. כל מילה ששמעתי הייתה לי כמו סכין בבטן.
לא הכרתי את המציאות הזו ככה קרוב. אולי מהכותרות בחדשות. עכשיו ראיתי מול עיניי כמה זה כואב להיות נער או נערה שמגששים את דרכם באפלה. רוב חיינו גרנו בשכונות עורפיות, עם אופי כפרי, והיה בהן שקט של שבת כמעט כמו בימות החול. הפעם, תמורת דירה חדשה מהניילונים, קיבלנו בעסקת החבילה גם את העורק הראשי של העיר, ובני נוער אבודים שמשוטטים בו ועושים לי (ולשכנים) עצוב בלב.
מי מטאטא את הבעיה אל החצר האחורית?
זה התחיל בשעת בוקר מוקדמת מאוד, באחד מימי החופש הגדול. השחר עדיין לא עלה, ואני שמחתי מאוד שהתעוררתי אל עוד יום טוב. ישבתי עם התה החם מול המרפסת, בתקווה ליהנות מהשקט הקסום והיקר הזה של לפנות בוקר. בשעה כזאת אין בדרך כלל נפש חיה ברחוב. אז מה עושה שם חבורת נערים, בחושך, על הספסל ליד תחנת האוטובוס מול הבית? הפנים שלהם הוארו באור החזק של המסך שכל אחד מהם לפת, כאילו שם התקווה מבצבצת. אוטובוס עבר, ועוד אחד, ועוד אחד, אבל הם? נשארו לשבת. לקח לי זמן להבין שאין להם שום כוונה לעלות על האוטובוס. הנערים האלה באו מהלילה.
ימות הקיץ המשיכו, ואני מתעדת בראשי נתונים: ילדים, שחלקם אפילו עדיין לא הגיעו לגיל הנעורים, משוטטים עד מאוחר בלילה, בוהים במסך, מתגודדים בחבורות, מחפשים את עצמם. על הברזלים.
סגרתי את החלונות. שאף אחד מהילדים לא ישמע
באחד הלילות הריב הקולני בין נערים אחרים התלהט, וזה הבהיל מאוד. עוד רגע, והייתי עלולה לקרוא בחדשות על קטטה שהסתיימה באסון, חלילה. אני מתעוררת מצמד מילים חמורות ששמעתי. נער מדבר לנערה באופן מבזה ב-5:00 בבוקר. כוסות זכוכית התנפצו בכניסה לבניין. מיהרתי לסגור את חלונות הבית, שאף אחד מהילדים שלנו לא ישמע את הזוועות האלה בשינה. אבל אני כבר לא יכולתי לישון. אני דרוכה, שומעת חילופי מילים שאפשר לבכות מהן, וחושבת על הנערים ועל הנערות האלה שזועקים לאהבה אמיתית.
מסתבר שאחד השכנים הזמין משטרה. הבנתי ,לצערי, שאם אין אלימות פיזית ממשית בעת הקריאה למשטרה, אין הרבה מה לעשות. מה עם הפצעים בלב? מי יחבוש אותם? עד שהניידת הגיעה – החבורה התפזרה. למחרת הם חזרו.
ימות הקיץ תמו, וכמעט שבני הנוער לא פוקדים את חלוננו. אני מתנחמת קצת בשקט הזה, ומדמיינת שבלילות החורף הקרים הם לא ישוטטו כאן מול הבית. ברור לי שהבעיה רק תנדוד למקומות אחרים, ואם לא יקרה משהו משמעותי, כמו ביאת משיח צדקנו, הבעיה כנראה תחזור בקיץ הבא, ותאותת לי שגם לי יש כאן תפקיד.
מה אפשר לעשות עם הבעיה הזו?
אני חושבת על החלונות שסגרתי באותו בוקר כדי לשמור על ילדיי, ועל הנערים שנשארו בחוץ, בחושך. מהצד השני של החלון. מה אני יכולה לעשות בשבילם?
כשאני מתפללת על הילדים שלי, אני מתפללת מהנשמה. כל כך רוצה לבנות את עולמם עם תפילות. הרצון להשפיע עליהם טוב מתערבב עם הפחד הקמאי של הורים - שרק ילכו בדרך הנכונה, שרק יהיו מאושרים. אלוקים, תשמור עליהם! שחלילה לא יאונה להם כל רע.
מעכשיו, כשאני אומרת ״אלוקים, תשמור עליהם״, אני מתכוונת גם לילדים שנשארו בצד השני של החלון שסגרתי. גם הם ילדים של מישהו, ולפני הכול הם ילדים של בורא עולם, שרואה אותם גם בחושך. כשאני זוכרת את זה, התסכול שלי על הצעקות ועל הזכוכיות השבורות הופך לכאב של אמא.
ריבונו של עולם, תשמור עליהם בשעות שבהן הם עוד בחוץ. שיהיה להם לאן לחזור, ושיהיה מי שיחכה להם. שיהיה להם למי לספר מה כואב, ותן כוח גם להורים שלהם. אתה יודע מה עובר על כל אחד מהם.
בפעם הבאה שתתפללו על הילדים שלכם, תוסיפו לתפילה גם את הילדים מהספסל. גם בלי לדעת איך קוראים להם, אפשר לבקש עליהם באותן מילים: "אלוקים, תשמור גם עליהם. שחלילה לא יאונה להם כל רע. תראה להם את הדרך אליך, את הדרך הביתה.
אומרים שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אני מתפללת שעוד יבוא בוקר שבו אראה את הנוער של היום לוקח את האוטובוס של מחר כי יש לו מטרה, ויש לו לאן להגיע. פעם, בחמש בבוקר הצעקות העירו אותי. עכשיו הרחוב שקט. הלוואי שאשאר ערה.