"הקפנו את העולם ביאכטה, שרדנו טייפון בלב ים - אבל אז גילינו שהייעוד האמיתי שלנו כאן"

אם הייתם פוגשים את אורן מוסינזון לפני עשרים שנה, הייתם שומעים ממנו על דבר אחד בלבד: הטיול הגדול ביאכטה מסביב לעולם, שהוא עומד לצאת אליו עם אשתו לסלי. והיה לו גם תאריך יעד מדויק: 08.08.08.

הרבה לפני התאריך המיועד, הוא כבר ידע את הפרטים במלואם: הם יצאו מהארץ, ידרימו לכיוון תעלת סואץ, משם לכיוון מצר באב אל-מנדב, הרוח תמשוך אותם להודו, והם יעגנו בנמל קוצ'ין, ומשם ימשיכו לתאילנד, אולי גם לאוסטרליה ולניו זילנד.

הטיול אכן התקיים (אם כי לא בדיוק כמתוכנן). אך במקום להמשיך לתור את העולם כל חייהם, הפכו אורן ולסלי – שכיום נקראת מוריה – לזוג יהודי הנשוי כהלכה ושומר מצוות כדת וכדין. "לפני ארבעה חודשים אשתי יצאה מהמקווה בהוד השרון והפכה להיות יהודייה", מספר אורן, "ובאותו יום התחתנו בבית הכנסת בפרדס חנה. למעשה, היא התחתנה כמישהי בת יום עם מישהו בן שנה. כי גם אני, עד לפני שנה, לא ידעתי כלום על היהדות, לא התעניינתי בה וגם לא רציתי לשמוע דבר. רק אז קלטנו שבורא עולם סובב אותנו סביב כל העולם, כדי להבין שכאן זהו הייעוד שלנו".

200 שנה ללא יהדות

סיפורו של אורן נשמע כמו הרפתקה הלקוחה מספרות בדיונית, ואולי הוא לא רחוק כל כך מלהיות כזה, שכן הוא מגיע ממשפחה של סופרים מוכרים מאוד: יגאל מוסיזון, מחבר ספרי חסמב"ה, הוא דודו; הסופרת והמשוררת ורד מוסינזון היא דודתו; וגם הסופרת דבורה עומר שייכת למשפחה.

"משפחתי היא ישראלית-שורשית מובהקת מדורי דורות", אומר אורן. "במשפחתו של אבי הגיעו כולם מאודסה לפני 120 שנה, ואילו משפחתה של אמי עלתה לארץ לפני 200 שנה. כולם הגיעו כחלוצים ציוניים, במטרה לייהד את הארץ ולהשתלב בעבודה העברית. כשנולדתי בשנות ה-60, לא היה לי ממי לשמוע מילה על היהדות, כי הנתק היה כה רב, ואפילו הסבים והסבתות שלי לא ידעו לספר לי דבר. שנאתי את היהדות, וכשראיתי דוכן להנחת תפילין – הייתי חוצה את הכביש, כי זה הכעיס אותי. מיותר לציין שעד ה-7 לאוקטובר הייתי רחמן גדול על כל אלו המצויים בצד השני של המתרס, ודעותיי היו שמאלניות".

על אשתו מספר אורן: "היא נולדה בשם לסלי בעיר ברמינגהאם שבאנגליה – מקום רחוק וקר, ללא שום קשר לעם היהודי או לישראל. אבא שלה היה ימאי, אמא שלה מורה, ובגיל 18 היא החליטה שברצונה להתנדב באפריקה ולעזור לאנשים. רגע לפני שיצאה לאפריקה, סיפרו לה שיש מדינה במלחמה במזרח התיכון, ושיש אפשרות להגיע להתנדב בקיבוץ. לסלי החליטה לשנות תוכניות, וכך היא הגיעה להתנדב בקיבוץ סאסא שבצפון, שם הפכה לרפתנית. בהמשך התחתנה עם אחד מבני הקיבוץ, נולדו להם שלוש בנות, ולאחר מכן הם התגרשו.

לסלי המשיכה להתגורר בארץ. היא למדה סיעוד והחלה לעבוד במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים מאיר בכפר סבא. באותם ימים אורן עצמו היה נשוי ואב לשני ילדים קטנים.

"יום אחד שמתי לב שפניה של אשתי אינם כתמול שלשום, והיא הודיעה לי שברצונה להתגרש", הוא נזכר. "זה היה שוק מוחלט מבחינתי. מתוך נקודת השפל הזו, מצאתי את עצמי מפרסם מודעה דרך ערוץ הכבלים: 'מדריך טיולים מחפש טיילת שרוצה להגיע רחוק'. באותם ימים עבדתי כמדריך טיולים, והתכוונתי ברצינות שאני מחפש אישה שאוכל לחיות איתה בטוב, ולא פחות מכך – גם לטייל ברחבי העולם. פנו אליי יותר משישים נשים, ונפגשתי עם מספר לא מבוטל מהן. כל אחת עברה אצלי ריאיון רציני, אך שום דבר לא התקדם, עד שלסלי יצרה קשר.

"כבר בפגישה הראשונה היא סיפרה לי על כך שהיא אמא לשלוש בנות, מגדלת אותן ומסתדרת היטב לבד. היא אחת שיודעת לקחת מברגה ולתקן מה שצריך, לא נבהלת מכלום, והעיקר – אוהבת טיולים. הפגישה הראשונה שלנו הובילה אחריה פגישה נוספת, בה גיליתי שהיא יהלום מדהים. לאחר מכן יצאנו לכמה טיולים יחד, בצפון הארץ ובדרומה, והחלטנו שברצוננו לבנות בית משותף. לסלי הביאה את שלוש בנותיה, אני הבאתי את שני הבנים הקטנים שלי, ויחד עברנו להתגורר בפרדס חנה".

צילום סנדרין בווין (צולם בשבת קודש, בביקור בחו"ל, על ידי בני משפחה שאינם יהודים שנדהמו משמירת השבת)

צילום סנדרין בווין (צולם בשבת קודש, בביקור בחו"ל, על ידי בני משפחה שאינם יהודים שנדהמו משמירת השבת)

צילום סנדרין בווין (צולם בשבת קודש, בביקור בחו"ל, על ידי בני משפחה שאינם יהודים שנדהמו משמירת השבת)

סביב העולם

אורן מציין כי כבר אז, בתחילת דרכם, הרגישו שניהם שהגיע הזמן להגשים חלומות. "אמרתי ללסלי שאני חולם לגדל עיזים בגליל, והיא הגיבה: 'אם כבר להגשים חלומות – למה לא להקיף את העולם ביאכטה?'. מכיוון שהילדים היו עדיין קטנים, קבענו תאריך יעד עשר שנים קדימה – 8.08.08. סימנו אותו בלוח השנה. היינו ממוקדים על כך והודענו לילדים: 'תדעו שזה היום בו אנו יוצאים למסע. רוצים להצטרף? תבואו, ואם לא – תמתינו לנו פה ותטוסו לבקר מדי פעם'. בסופו של דבר, המסע אכן יצא לדרך. הילדים בחרו להישאר מאחור, ואנחנו יצאנו על היאכטה שלנו לים, ממוקדי מטרה ורוצים להקיף את העולם".

הייתה לכם הכשרה לכך? איך בכלל ניגשתם לאתגר הזה?

"לא הייתה לנו הכשרה מסודרת, אך עשר שנים קודם לכן הוצאתי רישיון ליאכטה. במשך תקופה גרנו במרינה באשקלון, נפגשנו עם כל מי שחזר מהים, שמענו טיפים ועצות, ולמדנו את מה שמצפה לנו. יחד עם זאת, אני חייב לציין שהיינו האנשים התפרנים ביותר שיצאו אי פעם לים. לא היה לנו סכום כסף גדול שישמש אותנו, ובעצם קיצצנו בכל דבר שאפשר. אגב, גם את היאכטה לא קנינו, אלא מצאנו אותה מתנדנדת בין גלי הים, החלטנו שהיא שלנו – סחבנו אותה לחוף ושיפצנו".

בתאריך שנקבע מראש הם יצאו למסע המיוחל, שאותו תכננו זמן כה רב. "השארנו את הילדים והמשפחה מאחור, עזבנו את העבודות שלנו ויצאנו להקיף את העולם".

בשמונים יום?

"למה שמונים יום?", אורן צוחק. "הבטחנו לעצמנו שנעשה את זה שמונים שנה".

מאותו יום עברו עליהם הרפתקאות שאי אפשר לתאר במילים. "עברנו את הסכנות הגדולות ביותר שיש בעולם, שעל חלקן אף אחד לא שמע", הוא מתאר. "במשך חודשים שחו על יד היאכטה שלנו כרישים ענקיים ולווייתנים ששיחרו לטרף, במהלך ההפלגות חלפנו על יד מדינות עוינות, התמודדנו עם החות'ים ועם הסומלים והתימנים, כשאנו מצוידים בנשק הכי פשוט שיש, ושרדנו. תקפו אותנו גם שודדי ים. אבל הנס הגדול ביותר בעיניי היה כשנקלענו לסערת טייפון באוקיינוס ההודי.

"אחד הדברים שלמדנו בתחילת הדרך הוא שיש 12 דרגות לים: הנמוכה ביותר היא דרגה 0, בה הים שקט, והגבוהה ביותר היא דרגה 12, עם גלים בגובה של מאות מטרים. אנחנו נקלענו לסערה בדרגה 12, שלכאורה אין שום סיכוי הגיוני להינצל ממנה. כבר ברגעים הראשונים היה ברור לנו שאנו מתים, אבל עשינו את ההשתדלות וזרקנו אל תוך הים חבל באורך 150 מטר ובקצהו ג'ריקן וצמיג, מתוך תקווה שהם ייצבו את היאכטה שלא תטבע.

"באופן ניסי לחלוטין שרדנו כך במשך שלושה ימים ושלושה לילות של הסערה. ההגה נשבר, האוכל והמים אזלו, ואנחנו עדיין שם. בלילה השלישי, כשכבר הרגשתי שאפסו כל הסיכויים, ניסיתי להיאחז במשהו רוחני, אך לא ידעתי אפילו מילה אחת של תפילה. בסופו של דבר שרתי את השיר היחיד שהיה בארסנל שלי: 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'. כך שרתי שוב ושוב, במשך כל הלילה. כשהגיע הבוקר הים נרגע. מצאנו את עצמנו בלב האוקיינוס, רחוקים 1,000 קילומטרים מכל יבשה, בלי אוכל ובלי מים, אבל הקב"ה רצה שנשרוד. הוא רצה שנספר על הניסים שלו – אז הוא נתן לנו את הכוח לתקן את ההגה באמצעות קורה שהייתה לנו, להצליח לייצב את היאכטה ולהביא את עצמנו לחוף מבטחים".

מתי חזרתם לארץ?

אורן מציין כי התוכניות השתנו כמה שנים לאחר מכן: "בשנת 2012 שבנו לארץ לביקור. באותה הזדמנות עשתה לסלי בדיקת קולונוסקופיה, בה גילו אצלה סרטן ונתנו לה 30% לשרוד. האמת שהקושי שחווינו באותם ימים היה לא פחות נורא מהסערה הנוראית ההיא בלב ים. אבל כמו שהיה שם – אשתי נלחמה, ואני תמכתי בה, ובעזרת ה' היא שרדה. שנה לאחר מכן חזרנו ליאכטה, והפעם פחות נהנינו. בכל זאת עברנו מסע קצר ומרתק, עד שנולד לנו נכד ראשון – דניאל. ואז החלטנו לחזור לארץ באופן סופי. השארנו את היאכטה באחד האוקיינוסים, וחזרנו בטיסה לארץ בסוף 2015".

"הנשמה זעקה"

"חזרנו מהמסע הזה אנשים אחרים", אומר אורן. "קיווינו להגשים חלום, אבל עברנו במהלך אותן שנים טלטלה אמיתית. כשיצאנו לדרך חשבנו שאנחנו אנשים בוגרים ומחושבים, שיודעים לנהל את החיים ולדאוג לעצמנו, אבל מהר מאוד גילינו, שיש מצבים שבהם כבני אדם אין לנו שום יכולת לעשות דבר. שנינו הרגשנו שחווינו טלטלה רוחנית. בכל פעם כשדיברנו על מה שעברנו, אמרנו לעצמנו: 'איזה מזל, איזה מזל'. המילה 'מזל' חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים. רק שנים לאחר מכן למדנו שיש מישהו שבורא, מנהיג ופשוט הציל לנו את החיים".

מה עבר עליכם אחרי שחזרתם לארץ?

"חזרנו לשגרה – עבודה, בית ומשפחה. לצד זאת, יצאנו לרוץ מרתונים בכל מיני מקומות בעולם. אבל האמת היא שכל הזמן הרגשנו שאנחנו מחפשים משהו אחר. כבר מהרגע שחזרנו, אשתי אמרה לי שברצונה להיות יהודייה, וחזרה על כך שוב ושוב. היא גם הסבירה לי: 'עכשיו אני מבינה שעל כך חלמתי כל החיים'. אני השבתי לה: 'איך תהיי יהודייה, אם אני בחיים לא דרכתי בבית הכנסת?'. וכך מצאנו את עצמנו מקפיאים את השיחות על כך בכל פעם מחדש, עד שקרה דבר ששינה את ההסתכלות שלנו".

אורן לוקח אותנו כמעט חמש שנים לאחור: "ענבל, הבת האמצעית של מוריה, נפטרה בפתאומיות בגיל 37 בעודה בברלין", הוא משחזר. "הבאנו אותה לקבורה בישראל, בפרדס חנה. רק אז התברר לנו שקוברים אותה בחלקה שהיא מחוץ לבית הקברות, המיועדת לאנשים שאינם יהודיים. גם הציעו לאשתי לקנות חלקה סמוכה, כדי שבבוא היום היא תוכל להיקבר שם. באותו רגע אשתי נשברה, והנשמה שלה התחילה לצעוק: 'אני לא מתכוונת למות לא יהודייה'. זה היה הדבר הראשון שהצית את הגפרור, אך את התמריץ החד-משמעי קיבלנו אחרי ה-7 לאוקטובר, אז מוריה הודיעה לי חד ונחרץ: 'אני מתחילה תהליך של גיור, ואתה בא יחד איתי'. היא ראתה שאני לא ממש בעניין, והוסיפה ושכנעה: 'הרי בכל העולם היינו ביחד, התמודדנו מול הסכנות הגדולות ביותר. תצטרף אליי גם עכשיו'.

"היא הלכה למפגש הראשון לבדה, אך כבר מהמפגש השני הצטרפתי אליה", ממשיך אורן. "הגעתי כתינוק שנשבה שאינו יודע דבר, אך מרגע שפגשתי את המורה המיוחד שהיה לה, נתנאל שוורץ, נפקחו לי העיניים. עוד באותו יום חזרנו הביתה, והחלטתי שאני הולך לרכוש מזוזות. המוכר בחנות התעניין: 'מה קרה? עברתם לבית חדש?'. השבתי לו: 'לא, רק ש-120 שנה כבר אין לנו מזוזות בבית'. הוא התרגש מאוד ושאל: 'אפשר חיבוק?'. אני שאלתי בתגובה: 'אפשר גם טלית ותפילין?'.

"מאז אותו יום לא הפסדתי אפילו הנחת תפילין אחת. עוד באותו שבוע התחלתי להתפלל בבית הכנסת, ומאז אני מתפלל שלוש תפילות ביום במניין. את השבת הראשונה שלנו שמרנו כמעט כהלכתה לגמרי, קצת פקששנו במשחת שיניים, אך בשבת שלאחר מכן השתפרנו בזה. אפילו בכיור השתמשנו בספוג מיוחד של שבת".

איך אפשר? הרי שמירת שבת היא בין האתגרים הגדולים ביותר!

"נכון, הלחיצו אותנו בכך שאמרו לנו ש'קשה לשמור שבת', אבל אשתי ואני הסתכלנו זה על זה: 'קשה? הצחקתם אותנו'. זה היה כל כך קל, ומאז אנחנו שומרים את כל השבתות כהלכתן. אגב, בשבתות אנו צועדים ברגל שלושה קילומטרים לכל כיוון, כדי להתפלל בבית הכנסת האהוב עלינו. באחת השבתות ירד גשם, והרב שאל אותי בדאגה: 'איך תלכו בגשם?'. השבתי לו: 'יש כרישים בדרך? אם לא, הכל בסדר'".

צימאון אינסופי

"מוריה עשתה את הבלתי ייאמן, כשסיימה תהליך גיור בתוך שנה", אומר אורן בהערכה. "לפני ארבעה חודשים זכינו לעמוד תחת החופה כדת משה וישראל, בחתונה שנערכה בבית הכנסת שלנו. כפי שאמרו לי אנשים רבים לאחר מכן – לא הייתה חתונה שמחה כזו בכל פרדס חנה מעולם. גם בני המשפחה שלנו שמחו איתנו יחד, למרות שדעותיהם מנוגדות כל כך לדעות שלנו".

חודש תשרי והימים הנוראים עברו עליהם השנה בהתרגשות גדולה. "כשהגעתי למניין של הספרדים בסליחות, היה מי שהעיר לי: 'אם אין לך מסורת מההורים, אתה יכול לבחור מניין אשכנזי ולחסוך לעצמך חודש שלם של קימה מוקדמת'. צחקתי ושאלתי: 'אתה רציני? כי דווקא חשבתי להאריך בעוד חודש'.

"השיא היה כשהקמנו לראשונה סוכה בשכונה שלנו, שנחשבת לשכונה חילונית לגמרי. באחד מימי החג קיימנו בסוכה שיעור תורה ותפילת מנחה, והרב אמר לי: 'זו שכונה שהייתה כולה חשוכה, ועכשיו הקב"ה רואה נקודה של אור'. ממש הרגשנו שזה ככה.

"בכלל", הוא מוסיף, "אני מרגיש התלהבות כל כך גדולה בזמן התפילות, תמיד מצטרף לשירים ולפיוטים, שר בקול גדול, שותף מלא לכל מה שקורה, וממש מצטער כשהתפילה מגיעה לסיומה. מבחינתי כל רגע כזה הוא רגע של לימוד, והשאיפה שלי כעת היא לזכות להמשיך ללמוד. הלוואי שיהיה לי כוח להמשיך בכך, ורק להתחזק ולהתקרב לבורא עולם עוד ועוד".

ומה התוכניות להמשך?

"אנחנו מרגישים בצימאון אינסופי וממשיכים כל הזמן לחקור. ההבנה על מהות החיים והתכלית שלהם היא חד-משמעית, וברור לנו שבאנו לכאן כדי לעבוד ולא כדי לנוח. במהלך השנה וחצי האחרונות לא יצאנו לטיולים, גם לא ראינו סרט או קראנו סתם ספר – לא כי החלטנו להתנזר מכך, אלא כי זה מרגיש לנו כל כך טפל לעומת מה שאנחנו לומדים.

"יחד עם זאת, אני לא חושב שהשתניתי. אני גם מסביר לילדים שלי שנשארתי בדיוק אותו אדם שהייתי פעם. אבל זה כמו שיש לך פאזל של 3,000 חלקים, וחסר בו חלק אחד – אתה מרגיש שכל התמונה נפגמת. כך גם אצלנו – תמיד היה פאזל עם תמונה יפהפייה, אך במשך מאתיים שנה היה חסר החלק של הדת. כשהוא הגיע סוף סוף, הוא משלים את התמונה ומחבר את כל החלקים לשלמות".

איך הגיבה לכך המשפחה?

"לא פשוט לשנות דעות של אנשים אחרי שנים כה רבות, וכפי שניתן להבין יש ויכוחים גדולים. אך גם ההבנה שלנו גדלה מיום ליום, ואנו מבינים יותר מאי פעם שזוהי דרכנו. הלוואי שנזכה תמיד לצעוד קדימה, כי יש עוד כל כך הרבה מה להספיק".