"זה בדיוק במידה": זוכרים את הבגדים הגדולים שעברו במשפחה מאח לאח?

הייתם צריכים להחזיק את המכנסיים ביד אחת כדי שלא ייפלו, אבל מבחינת אמא הם היו מצוינים, בטענה כי "יש גומי" או "נשים חגורה". את השרוולים קיפלו פעמיים, את המכפלת הבטיחו לסדר, וכשמישהו העיר שהבגד גדול מדי הגיעה התשובה המוכרת: "מה הבעיה? תגדל לתוכו".

ובינתיים הסתובבנו ככה. בחולצה שהכתפיים שלה הגיעו כמעט למרפקים, במעיל שהיה אפשר להכניס אליו עוד ילד ובמכנסיים שהקיפול בסופם נפתח שוב ושוב לאורך היום. הבגד כבר עבר אח אחד או שניים, ועכשיו הגיע תורנו.

שקיות זבל הגדושות

כשקיבלנו שקית זבל עמוסה בגדים בירושה, התרגשנו כולנו. לפעמים זו הייתה שקית גדולה מהדודים, ולפעמים ערימה שהונחה על המיטה אחרי שסידרו את הארון של האח הגדול. היינו בוחנים בגד אחר בגד, ומחליטים אם לשמור או להעביר הלאה (או שמא יש לומר לקורבן הבא?).

בתוך הערימה יכולנו למצוא סוודר שכבר הכרנו מארוחות משפחתיות, חולצה שראינו על בן הדוד בתמונה ומכנסיים שנראו כמעט חדשים. לפעמים חיכה שם גם פריט שבאמת רצינו: ג'קט של אח גדול שתמיד נראה לנו מוצלח, או חולצה שסוף סוף הסכימו להעביר הלאה. לא שאלו אותנו אם זה הטעם שלנו, והסתפקנו בעיקר בקיים. השאלה העיקרית הייתה האם הבגד תקין ויכול עדיין להיות שימושי. אם התשובה הייתה חיובית, הבגד נכנס לארון.

השם על התווית

מבחוץ זו הייתה חולצה רגילה. מבפנים, ליד הצווארון, היה כתוב בטוש שם של מישהו אחר. לפעמים הוסיפו לידו את השם שלנו, לפעמים מחקו בקו, ולפעמים פשוט השאירו. ברגעים פחות מוצלחים אח אחד דאג להזכיר "זאת החולצה שלי", כאילו לא די בכך שקיבלנו את הבגדים שלו - היינו צריכים להמשיך לתת לו קרדיט.

גדול בכמה מידות? שיישאר לשנה הבאה

בגד קטן מדי עבר הלאה, בגד גדול חיכה בסבלנות בארון עד לרגע המיוחל. היינו עומדים באמצע החדר, מודדים מעיל באמצע הקיץ, בזמן שמישהו מושך בקצה השרוול ומחשב אם עד החורף כבר נגיע אליו. היו גם בגדים שנכנסו לשימוש הרבה לפני הזמן: המכנסיים הוחזקו בחגורה, החולצה נלבשה מעל עוד שכבה, ובמעיל נשאר מספיק מקום לכמה חורפים קדימה. המשפט "זה קצת גדול" כמעט אף פעם לא קיבל התייחסות, ולהיפך, מבחינת המבוגרים זה היה יתרון.

מחאה שקטה

בתור ילדים, לא התרגשנו מעצם הרעיון. לפעמים רק רצינו משהו חדש. לבחור צבע בעצמנו, ללבוש חולצה שאף אחד לא מכיר, לקבל בגד בלי לשמוע מי לבש אותו קודם. היה הבדל בין ג'קט שחיכינו שהאח הגדול יפסיק ללבוש לבין סוודר מגרד שניסינו להשאיר בתחתית השקית. גם המשפט "זה כמעט חדש" לא תמיד שכנע, במיוחד כשהבגד היה רחב מדי, לא נוח או רחוק מאוד מהטעם שלנו. ובכל זאת, היו פריטים שאהבנו כל כך, עד ששכחנו שהם הגיעו ממישהו אחר. לבשנו אותם שוב ושוב, התווכחנו כשאמרו שהם כבר קטנים, ובסוף נאלצנו להעביר גם אותם.

כשסידרנו את הארון, גם אנחנו הכנו שקיות מראש שעתידות לעבור לזוכה הבא - אח קטן, בן דוד או שכן. יכולנו למצוא את עצמנו מבקשים בתחנונים: "את זה אל תתנו, אני עוד לובש".