"הבנתי שאני לא רוצה לשבת על שני כיסאות": האומנית שברחה מהקומוניזם ובחרה ביהדות

כשנכנסים לתערוכה של האומנית אלישבע גלפרין בירושלים, קשה להאמין שהיצירות המרגשות והיהודיות שמוצגות בה נולדו במקום מרוחק כל כך מן היהדות, וליתר דיוק – מרוחק מכל דת באשר היא.

אלישבע נולדה בעיר תעשייתית בסיביר הרחוקה. "עיר קטנה במונחים המקומיים", היא פותחת. "חיינו בה יחד עם עוד כמיליון תושבים, תחת השלטון הקומוניסטי שדאג באותן שנים לעקור כל זכר לזהות, לדת או למסורת. אבי מגיע מבית יהודי, אך זה לא בא לידי ביטוי בשום דבר בבית. היינו 'נטולי דת', לא דיברנו על כך ולא התעניינו בנושא כלל. זה פשוט לא העסיק אותנו".

חלום של אומנות

בניגוד לדת שלא תפסה מקום בביתם, הנושא האקדמאי תפס במשפחתה של אלישבע מקום רב מאוד. מצד אביה, המשפחה השתייכה לאליטה המדעית: סבא שלה הקים מפעל לייצור תרופות לשיכוך כאבים, ובני המשפחה עסקו בכימיה, מחקר והוראה. מצד אמה, פעמה דווקא רוח האומנות. "הכישרון הגיע כנראה דרך סבא שלי שהיה צייר, מוזיקאי ובעל ידי זהב לעבודה עם עץ", היא מספרת. "לצערי, סבא שילם מחיר כבד בשל דעותיו המדיניות. במשך שמונה שנים הוא היה במחנות בסיביר, והוגדר כ'אסיר פוליטי'".

המשפחה כולה, דור רביעי לפולנים, רק ביקשה לחיות בשקט, וזה מה שהוביל אותה לפאתי סיביר, מתוך תקווה שיד השלטונות לא תגיע לשם ושבפריפריה הנידחת תוכל לחיות ללא הפרעה. "ממילא, המחיר היה ניתוק מוחלט מכל מה שנוגע לדת", היא מבהירה. "לא היה שם בית כנסת או קהילה, גם לא שמץ של ידע בנושא דתי. פשוט לא היה כלום".

אלישבע גלפרין (צילום: אולג קלשניקוב Vadim K Reiz)

בתוך הדממה הזו, אלישבע ידעה דבר אחד ברור כבר מגיל שש: היא ציירת. "החלום לצייר ליווה אותי לכל מקום", היא נזכרת. "תמיד רציתי ללמוד זאת באופן מקצועי, רק שבעיר בה התגוררנו זה לא התאפשר, כי היא הייתה מאוד מרוחקת ומנותקת מהמרכז". רק לאחר שסיימה את בית הספר, התאפשר לה לעבור לעיר אחרת בסיביר ולהתקבל לאוניברסיטה – לפקולטה לפילולוגיה ושפות עתיקות.

"ישבתי בשיעורים והרגשתי שאני לא מסוגלת להקשיב", היא נזכרת. "בכל הרצאה אקדמאית, הידיים שלי כל הזמן ציירו על הדף. מהר מאוד הבנתי שאין טעם להילחם בייעוד שלי, ושאם נועדתי להיות ציירת – אין לי מה לחפש כאן. עזבתי את הלימודים, כשאני יודעת שיש לי חלום גדול אחר: להתקבל לאקדמיה בסנט פטרבורג, שנחשבת לאחת הטובות בעולם באומנות".

אלישבע מציינת כי באותה תקופה, עבור אדם מהפריפריה, מדובר היה במשימה בלתי אפשרית כמעט – בלי קרובי משפחה בעיר הגדולה, בלי פרוטקציות ובלי יכולת מוקדמת להבטיח תעסוקה. אבל הנחישות העצומה והכישרון סייעו לה בכך, ולהפתעתה הגדולה הדלת נפתחה.

הנשמה נמשכת

בשנת 1997 הגשימה אלישבע את חלום הילדות ועלתה לארץ. הסוכנות היהודית שלחה אותה לתוכנית ללימוד עברית ופסיכומטרי לעידוד עתיד אקדמי לנוער עולה, ולאחר חמישה חודשים בלבד היא התקבלה לאקדמיה לאומנות ועיצוב "בצלאל".

"התחלתי ללמוד, ובתוך כך עשיתי היכרות עם האוכלוסייה בארץ ועם הסטודנטים שלמדו איתי", היא מספרת. "האמת היא שמהרגע הראשון חשתי סקרנות ומשיכה גדולה לסיפורי החיים שלהם. רציתי להבין מהיכן הגיעו ומה עבר עליהם. לא דיברתי עדיין עברית, אך האנגלית שלי הייתה טובה, וכך תקשרנו".

עם סיום הלימודים היא קיבלה הצעה מפתה – לעבוד בחו"ל בחברת טקסטיל בינלאומית גדולה, שביקשה בדים מעוצבים. היא אפילו ניהלה את פרויקט ריצוף האולמות של החברה. "הם שילמו טוב ולכאורה הייתי אמורה להיות מרוצה, אפילו דיברו שם את שפת האם שלי. אבל הרגשתי כל כך זרה. התגעגעתי לארץ ולאנשים שהכרתי. זה היה רגע בו הבנתי שאני במקום אחר לגמרי, ושהלב שלי נמשך לארץ ישראל וליהדות. עזבתי הכל, חזרתי לארץ, ומאותו רגע ידעתי שהגיע הזמן לצעד האמיתי".

ההחלטה על הגיור התקבלה אמנם ברגע אחד, אך התבצעה במשך תקופה ארוכה. "היה חשוב לי שהגיור ייעשה כנדרש, וזה דרש התמסרות רבה ללימוד ולשיעורים. זה לא הפריע לי, אני אוהבת ללמוד, וגם הרגשתי כמה שהלימוד הזה נצרך, כי לא רציתי שיהיה שום חלק בחיים שלי שאני לא מחוברת אליו או שאין לי מושג לגביו. אבל זה היה קשה, בפרט שגם העברית שלי עוד לא הייתה מושלמת".

מה נתן לך כוח?

"האמת היא שבכל פעם שהרגשתי שאני נשברת ולא מסוגלת, הזכרתי לעצמי שאני לא רוצה לשבת עוד על שני כיסאות, אני רוצה להיות יהודייה כי לשם הנשמה שלי מושכת אותי. לבסוף עברתי את הגיור, וגם החלפתי את שמי מאליזבט לאלישבע. זה היה עבורי טבעי ומתבקש".

ומה קרה עם הורייך באותן שנים?

אלישבע נשנקת מהתרגשות כשהיא מציינת שאימה בחרה לעשות אותה דרך בדיוק. "אמא היא אשת אקדמיה שלמדה ספרות כל חייה. היא באה לבקר אותי בארץ, והרגישה חיבור מיוחד כבר מהרגע הראשון – למקום, לאנשים, לרוח ולזמן. בסופו של דבר, בגיל שבעים פלוס היא החליטה לצעוד גם כן עד הסוף אל תוך האמת הזו, ועברה תהליך גיור מלא. אני לא מכירה נשים רבות שמסוגלות לעשות צעד כזה בגילה, אני מאוד מעריכה אותה על כך".

הסיפור הישראלי

היום, מתוך הבית בירושלים שבו היא מגדלת את שלושת ילדיה, ומהסטודיו שלה בשכונת תלפיות, היצירה של אלישבע נודדת לעולם. לאחר שנים של לימודי המשך אצל מורים מובחרים לציור, היא עברה להציג בתערוכות יחיד באוסטריה, בהונגריה ובמדינות אירופאיות נוספות. היא מביאה לשם אריגה אומנותית, שמחברת בין סיפורים יהודיים עמוקים לבין שפה ויזואלית אוניברסלית המדברת לכל אדם.

"בימים אלו אני יוצאת בתערוכת יחיד חדשה שנקראת 'דופקת בשער השמיים'", היא מספרת. "זו תערוכה שעוסקת במושג של גן העדן האבוד, ונועדה לחבר בין נרטיב יהודי מוכר לתרבות האירופאית הרחבה. אני מציגה אותה ברחבי אירופה, ומרגישה זכות גדולה לחשוף את הציבור הלא יהודי לכל כך הרבה סמלים יהודיים ואמוניים. בחודש הבא אני עומדת להציג אותה גם בישראל".

איך מגיבים על כך בעולם, בתקופה בה מדינת ישראל פחות אהודה?

"האמת היא שרוב התגובות הן טובות, אולי כי מלכתחילה אלו שאינם מזדהים עם ישראל נמנעים מלהזמין אותי", היא משיבה. "עם זאת, כמובן שהמציאות הישראלית לא פשוטה בכלל. למשל, בשנה שעברה פתחתי תערוכת יחיד באוסטריה, אך לא השתתפתי בה בגלל המצב הביטחוני. זה היה בזמן המלחמה, לא הייתה שום אפשרות לצאת. כך שהתערוכה הוצגה בלי שהיא מציגה את הצד הישראלי שלה". היא משתתקת לרגע ומוסיפה בהרהור: "אולי דווקא בכך שהיא לא הציגה זאת, היא בעצם סיפרה את הסיפור הישראלי הכי טוב שאפשר".