מה היהדות אומרת על זמן?

בתרבות המודרנית הזמן נתפס לרוב כמשאב כלכלי. "זמן זה כסף", ולכן מנסים לנהל אותו, לחסוך בו ולמלא אותו ביעילות. במקביל, רבים מחפשים דרכים "להעביר את הזמן" בשעות הפנאי. היהדות מציעה תפיסה אחרת: הזמן הוא חיי האדם, וכל יום הוא הזדמנות שאינה חוזרת.

תפילתו של משה רבנו בספר תהילים מבטאת את היחס הזה: "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה" (תהילים צ, יב). משה מבקש מהקב"ה ללמד את האדם לספור את ימיו, ורואה בהבנה הזו מקור לחכמת לב.

הלל הזקן ניסח בשאלה את הדחיפות שבזמן: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" (מסכת אבות א, יד). במקום אחר הוא מזהיר: "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (שם ב, ד). אדם הממתין לזמן פנוי כדי לעשות את מה שחשוב לו, עלול לגלות שהזמן הפנוי אינו מגיע.

רבי טרפון מתאר את חיי האדם בתמונה של פועל ביום עבודה: "היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק" (מסכת אבות ב, טו). הזמן מוגבל, המשימה גדולה, והשכר על העבודה רב

הזמן בעולם הזה קצוב, והמשנה מלמדת לראות בו הכנה לעולם הבא: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (מסכת אבות ד, טז). חז"ל מוסיפים שהעבודה נעשית כאן, והשכר שמור לשם: "היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם" (עירובין כב, א), ו"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א). התורה והמצוות שאדם אוסף בימי חייו הן מה שנשאר איתו לנצח.

על הימים האלה האדם עתיד לתת דין וחשבון. עקביא בן מהללאל מלמד: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון" (מסכת אבות ג, א). רבי עקיבא מתאר זאת במשל: "החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת"; ומסיים: "והדין דין אמת, והכל מתקן לסעודה" (מסכת אבות ג, טז). החנות פתוחה עכשיו, וכל מה שנעשה בה נרשם.

מסיבה זו הזהירו חכמים מפני בזבוז הזמן על דברים חסרי תוכן. רבי דוסא בן הרכינס מונה הרגלים שמוציאים את האדם מן העולם: "שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם" (מסכת אבות ג, י). ובמשנה הסמוכה למשל הפרוזדור נאמר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (משנה אבות ד, יז). דווקא כאן, בזמן הקצוב, נמצאת ההזדמנות לתשובה ולמעשים טובים.

זמן שהוא נצח

המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם עוסקת בזמן: "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב). רש"י בתחילת פירושו לתורה מביא שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל (רש"י בראשית א, א). 

הספורנו על הפסוק מבאר שמעתה החודשים יהיו של ישראל, לעשות בהם כרצונם, לעומת ימי השעבוד במצרים, שבהם זמנם היה נתון לרצון אחרים. לפי דבריו, היציאה לחירות מתחילה בבעלות על הזמן. ובלשונו: "מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחירי".

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג). לוח השנה היהודי בנוי משבתות, ממועדים ומזמני תפילה קבועים, וכך היום, השבוע והשנה מקבלים תוכן ומשמעות.

רבי אליעזר לימד: "וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ" (מסכת אבות ב, י). בגמרא מסופר ששאלו אותו תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? ענה להם: כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצאו כל ימיו בתשובה (שבת קנג, א). מי שחי בתודעה שכל יום עשוי להיות האחרון, אינו דוחה למחר את מה שאפשר לתקן היום.

היהדות רואה בזמן מתנה מוגבלת שהאדם מקבל ואחראי עליה. מי שסופר את ימיו אוסף בהם תורה ומצוות וממלא את שעותיו בתוכן, ומגלה שהשאלה החשובה אינה כמה זמן יש לו, אלא מה הוא עושה בזמן שניתן לו.

משעמם, ואין איך להעביר את הזמן? יש לך 5 דקות פנויות? למורנו הרה"ג זמיר כהן שליט"א יש כמה עצות מעולות, שיעשו לך רק טוב בעולם הזה ובעולם הבא