הכל לטובה: למה כדאי להתפלל אם הגורל נקבע מראש?

אחת השאלות המרכזיות בעולם האמונה והמחשבה היהודית נוגעת למהותה של התפילה. אם אדם חווה קושי, מחלה או מצוקה, והאמונה גורסת כי כל מה שאירע לו נגזר מלמעלה לטובתו המדויקת – למה בעצם להתפלל? מדוע לבקש שהבורא "ישנה את דעתו", כביכול, ויעשה משהו שנתפס כפחות נכון עבור המסלול הרוחני של האדם?

בספר בראשית נכתב על יצחק ורבקה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"א). המילה "ויעתר" פירושה שיצחק הפציר והִרְבה בתפילתו שוב ושוב עד שהמציאות השתנתה ונענתה.

כמו כן, על פי חז"ל, המילה "ויעתר" נגזרת מכלי חקלאי קדום שנקרא "עתר" (כעין קלשון). החקלאים השתמשו בעתר כדי להפוך את התבואה המונחת בשדה מול השמש, במטרה למנוע מהחיטים התחתונות להירקב מהלחות של האדמה.

וכך בדיוק מוגדרת פעולת התפילה ביהדות. כמו שהעתר נכנס לתחתית הערימה ומהפך את מצבה מחושך וסכנת ריקבון לאור ולייבוש בשמש, כך התפילה היא פעולה אקטיבית שמהפכת את מידת הדין למידת הרחמים, ומשנה את המציאות.

כיצד התפילה מייתרת את הסבל?

כדי להבין כיצד התפילה מצליחה להפוך את הדין לרחמים, יש להבין תחילה את מטרת הקושי מלכתחילה. הרצון האלוקי העליון הוא תמיד להיטיב עם האדם, אולם הקשיים והייסורים מגיעים לעיתים ככלי התעוררות, מעין "צביטה" שנועדה לנער את האדם מן השגרה, לעורר אותו לחשוב מחדש על חייו ולחזק את החיבור הרוחני שלו.

כאן בדיוק מתגלה כוחה העצום של התפילה. עצם הפנייה והתפילה לבורא עולם משיגות את אותה ההתעוררות הרוחנית שהקשיים היו אמורים ליצור.

כאשר האדם נעמד בתפילה מעומק הלב, הוא כבר עבר את השינוי הפנימי הנדרש. ברגע שהושגה המטרה הרוחנית, מעטפת הדין והסבל הופכת למיותרת לחלוטין ומסתלקת, והשפע והרחמים יכולים לזרום אל חייו בדרכים של חסד, שמחה ורווחה.

אני יכולה להעיד על עצמי, שכאשר עברתי תקופה קשה מבחינה בריאותית, כל מה שעשיתי היה להתפלל. להודות לקב"ה על הטוב שהוא נתן לי, לבקש ממנו לעזור לי לצלוח את הניסיון, לחשוב לעומק מה האתגר הזה מנסה ללמד אותי, ולהבין שהתפילה היא למעשה השיחה האישית שלי עם בורא עולם. שיחה שלא תמיד קיימתי, אבל המצב החדש "אילץ" אותי לקיים. בהתחלה הרגשתי שהתפילות שלי לא נענות. כעסתי, בכיתי, התפללתי יותר בעוצמה. בסופו של דבר, ברוך ה', הבעיה הרפואית עברה, התפילה נענתה, אבל גם אני השתניתי.

התפילה אמנם מסוגלת לשנות את המציאות הפיזית בחיינו (להביא ישועה, רפואה, פרנסה וכו'), אבל יש לה ערך רוחני ונפשי בעצם קיומה, והיא אינה רק כלי או אמצעי טכני להעברת בקשות. עצם העמידה, הדיבור והפנייה אל הבורא מייצרים קרבה, שקט נפשי, התעלות וחיבור פנימי עמוק - וזהו רווח עצום בפני עצמו, ללא קשר לתוצאה הסופית.

חשיבות ועוצמת התפילה באות לידי ביטוי בעדויות של שורדי שבי ששהו במצבי קיצון, במעמקי האדמה או בחושך מוחלט, ודיווחו בדיעבד על רגעים של התעלות רוחנית וקרבת אלוקים בלתי נתפסת מתוך תפילה טהורה בלבד, עוד בטרם השתנתה מציאותם הפיזית.

ממידת הדין לשפע של רחמים

כאשר משה רבנו התפלל 515 תפילות כדי להיכנס לארץ ישראל, ה' עצר אותו ואמר "רַב לָךְ". מפרשים מסוימים (כמו "דעת זקנים") מציינים שאילו משה היה מתפלל תפילה אחת נוספת (התפילה ה-516), היא הייתה בוקעת את שערי שמיים ומחייבת את מניעת הגזרה, ולכן ה' עצר אותו מיד. מכאן ניתן להסיק שכח התפילה הוא עצום לאין ערוך ויש באפשרותו לחולל מהפך של ממש לכל מה שקשור לגורל האדם ולעתידו.

ניתן גם להבין כיצד תפילה מצליחה לשנות את המציאות על ידי משמעות שם הבורא בתורה. למשל, שם הוי"ה (השם המפורש) מייצג את מידת הרחמים – שפע, אהבה וחסד. לעומתו, השם אלוקים מייצג את מידת הדין – צמצום, גבולות, חוקיות הטבע והקשיים שאנו פוגשים במציאות.

כאשר אדם חווה קושי או מצוקה, הוא מרגיש שהוא נמצא תחת שלטונה הבלעדי של מידת הדין ("אלוקים"). אך על פי הפסוק "ה' הוא האלוקים" (מלכים א', י"ח), אלוקים אינו נפרד מה'. מידת הדין היא בסך הכול כיסוי. כשאבא מעמיד פנים שהוא כועס על בנו כדי לחנך אותו, הלבוש החיצוני נראה קשוח (דין), אבל המניע הפנימי הוא אך ורק אהבה ורחמים של האב לבנו.

בדיוק כך, מידת הדין אינה כוח עצמאי או עונש. היא מעטפת חיצונית בלבד, שבתוכה מסתתרת מידת הרחמים של ה'. הקושי אינו מגיע כדי להרוס. הקושי מגיע כדי לקדם ולכוון.

וכאן מתגלה כוחה האמיתי של התפילה. כאשר האדם נקלע למצר ומתפלל מתוך אמונה, הוא למעשה קורע את המעטפת החיצונית של הדין ומגלה את הרחמים המסתתרים בתוכה. התפילה מחברת בין שם הוי"ה לבין שם אלוקים בכך שהיא מראה שגם בתוך החושך והמצרים, ישנה השגחה אבהית.

לפיכך, מטרת התפילה אינה "להכריח" את הבורא לשנות את רצונו, אלא לרומם את תודעת האדם ולהביא אותו למקום שבו הדין הופך לרחמים. ברגע שהאדם מבין שאין עוד מלבדו ושגם מאחורי הניסיון עומד בורא חומל, המעטפת הקשה של הדין מתפוררת מעצמה, והישועה המיוחלת מגיעה.

שורה תחתונה – למה בעצם להתפלל?

התשובה לשאלה זו מזקקת את מהותה של האמונה. התפילה אינה מיועדת לשנות את רצונו של הבורא להיטיב עמנו – היא מיועדת לשנות אותנו.

כאשר נגזר על האדם קושי, הטוב העליון מגיע כרגע בלבוש של ניסיון או סבל כדי לעורר אותו. אך כשהאדם מתפלל, הוא משנה את מצבו התודעתי והרוחני, ובכך הוא הופך ל"כלי" חדש. ברגע שהאדם השתנה, אותה גזירה אלוקית שנועדה להיטיב עימו כבר אינה צריכה להגיע בדרך הכואבת של הדין והייסורים; היא יכולה כעת לרדת אל חייו באופן גלוי, בדרכים של חסד, ברכה ורחמים. התפילה, אם כן, אינה ביטול הרצון האלוקי, אלא המתקתו.