הציוני הראשון: מי היה רבי יהודה אלקלעי?

בשנת 1843, 54 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, ישב רב ספרדי בעיר זמון שעל גדות הדנובה וכתב ספר בשם "מנחת יהודה". הוא לא הסתפק בדרשות על מעלת ארץ ישראל, ולא הסתפק בקריאה ליהודים להתפלל על הגאולה. הוא הציע להקים מסגרת של הנהגה יהודית, לפנות אל ממשלות אירופה ואל הסולטאן העות'מאני, לרכוש קרקעות בארץ ישראל, לארגן עלייה של יהודים, לפתח את הארץ וליצור מנגנון כלכלי שיממן את ההתיישבות. בהמשך חייו נסע בעצמו ברחבי אירופה כדי להפיץ את התוכנית, הקים חברות ליישוב הארץ ולבסוף עלה לארץ ישראל עם אשתו והתיישב בירושלים.

שמו היה רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי. הוא נולד בסרייבו בשנת 1798, למשפחה יהודית ספרדית, ובילדותו הגיע לירושלים. בגיל צעיר למד בישיבות ירושלים, ושם הושפע עמוקות מעולם התורה ומספרות הקבלה. בין רבותיו נמנו רבי אליעזר פאפו, מחבר "פלא יועץ", וכן רבי יהודה ביבאס, רבה של קורפו.

בשנת 1825, כשהיה כבן 27, התמנה הרב אלקלעי לחכם ולמנהיג הקהילה הספרדית בזמון, עיר שהייתה אז באזור הגבול של האימפריה האוסטרית, סמוך לבלגרד. הקהילה היהודית במקום דיברה בעיקר לדינו, והרב אלקלעי עסק בהוראה, ברבנות ובחינוך. הוא לימד את צעירי הקהילה עברית, ובמשך השנים כתב ספרים ומאמרים רבים. ספרו הראשון, "דרכי נועם", יצא בשנת 1839 בלדינו, בעוד רוב חיבוריו המאוחרים נכתבו בעברית.

כבר בשלב מוקדם מאוד הופיע בכתביו הרעיון ששיבת ציון צריכה לקבל ביטוי מעשי. "דרכי נועם" היה ספר שעסק בלשון ובדקדוק העברי, אך בהקדמתו שילב הרב אלקלעי רעיונות על תשובה, ארץ ישראל וקיבוץ גלויות. הוא פירש את המושג "תשובה" באופן רחב, כשיבה של ישראל לארצם, לצד התשובה האישית שעליה דיברו חז"ל. בחיבור מאוחר יותר הוא הסביר שיש "תשובה פרטית" ויש "תשובה כללית": הפרט שב מדרכו הרעה, והאומה כולה שבה לארץ אבותיה.

בחיבורו הוא כותב על "שיבת ישראל לארצם": "כשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה... מיד הקב"ה מתעוררים רחמיו ויגלה גאולתו". הדברים נדפסו שנים רבות לפני הופעת חיבת ציון כתנועה מאורגנת.

שנת 1840 הייתה נקודת מפנה בחייו. באותה שנה התרחשה עלילת הדם בדמשק, שבה נעצרו יהודים ועונו בעקבות האשמה שכומר קתולי ומשרתו המוסלמי נרצחו לצורך שימוש בדמם. הפרשה עוררה סערה בעולם היהודי. משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה פעלו למען העצורים, ומעצמות אירופה הפעילו לחץ על השלטונות העות'מאניים. אלקלעי ראה בשני צדדים של האירוע משמעות היסטורית: הסכנה הנשקפת ליהודים בארצות הגולה, והיכולת של יהודים מאורגנים, בסיוע כוחות מדיניים אירופיים, להשפיע על גורלם. הספרייה הלאומית מציינת את עלילת דמשק ואת מאבק העצמאות היווני בין הגורמים שהשפיעו על התפתחות תפיסתו המדינית.

באותה שנה פרסם את "שלום ירושלים". הוא המשיך לעסוק בספר זה בנושאי תשובה וגאולה, והחל להרחיב את רעיון השיבה לארץ לכיוון של פעולה לאומית מאורגנת. הוא קרא ליהודים להפריש מעשר מהכנסותיהם לצורך תמיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל.

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1843, יצא לאור "מנחת יהודה". הספר הוקדש "לאחינו בני ישראל יושבי עיר דמשק", והוא מסמן שלב נוסף בהתפתחות רעיונותיו. הרב אלקלעי כבר לא הסתפק בקריאה כללית לעלייה. הוא החל לחשוב על מוסדות, הנהגה, רכישת קרקעות וארגון בינלאומי.

התוכנית שהופיעה ב"מנחת יהודה" כללה: הקמת אספה של מנהיגי היהדות, פעולה דיפלומטית מול מדינות, רכישת קרקעות בארץ ישראל, פיתוח מקורות פרנסה ויצירת בסיס כלכלי להתיישבות. התוכנית הזאת קדמה בכחמישים שנה להקמת ההסתדרות הציונית בידי הרצל.

הרב אלקלעי חשב גם על המישור המדיני. הוא חי בתוך האימפריה האוסטרית, עקב אחר הלאומיות שהתפתחה בבלקן וראה מקרוב את המאבק הסרבי לעצמאות ואת תנועת העצמאות היוונית. עבורו, הלאומיות האירופית סיפקה דוגמה לאפשרות שבה עם מפוזר או משועבד מתארגן סביב זהות משותפת, מנהיגות וטריטוריה. הוא החל לחשוב על מודל מדיני, שבו ארץ ישראל תועמד לרשות היהודים במסגרת הסדר עם השלטון העות'מאני. בחיבורו "גורל לה'" הציע להקים מעין חברת מניות יהודית שתפעל לרכישת הזכויות בארץ ישראל ולפיתוחה. הוא הציע לפנות לסולטאן ולבקש שארץ ישראל תועמד ליהודים במעמד הדומה למעמדן של נסיכויות הדנובה, במסגרת שלטון עות'מאני רחב.

בתוך התוכנית שלו הופיעו גם רעיונות כלכליים. הרב אלקלעי דיבר על רכישת קרקעות, על פיתוח הארץ ועל יצירת מקורות פרנסה למתיישבים. מבחינתו, עלייה לארץ הייתה צריכה להיות מלווה ביכולת כלכלית לקיים את המתיישבים. הרב אלקלעי גם הקדיש תשומת לב מיוחדת לשפה העברית. הוא ראה בפיזור היהודים בין ארצות רבות תהליך שהביא לפיצול לשוני. ב"מנחת יהודה" הוא כתב: "מעיד אני עליי שכל ימיי נצטערתי על דבר זה ולא טוב עשו אבותינו שכל כך השכיחו את לשוננו הקדושה, ונעשתה אומתנו לשבעים אומות ולשוננו לשבעים לשונות אל כל המקומות אשר נפוצו בם". הוא המשיך וקרא "להקים את לשוננו ולהעמידה ולעשות אותה עיקר". הדברים הופיעו בשנת 1843, עשרות שנים לפני תחיית העברית המדוברת בארץ ישראל.

הרב אלקלעי לא הסתפק בכתיבה. בשנים 1851-1852 יצא למסע באירופה, הגיע לבריטניה, פרסם שם חיבור באנגלית וניסה להקים חברה ליישוב ארץ ישראל. החברה לא האריכה ימים. בהמשך הצטרף לפעילותו של חיים לוריא ולחברת ההתיישבות שהקים, וניסה לשכנע יהודים בעלי השפעה ומנהיגים קהילתיים לתמוך בהתיישבות.

הכישלונות המעשיים לא עצרו אותו. הוא המשיך לפרסם חוברות, מאמרים וספרים. הספרייה הלאומית מונה כעשרים ספרים וקונטרסים פרי עטו, לצד עשרות מאמרים שהתפרסמו בעיתונות העברית. בין חיבוריו "משמיע שלום", "שמע ישראל", "מנחם ציון", "פתח כחודה של מחט" ו"גורל לה'". באחד מחיבוריו כתב: "המצווה הראשונה לעולי גולה היא עבודת האדמה". המשפט מבטא את המקום שנתן לעבודה החקלאית בתוך תוכנית ההתיישבות.

הרב אלקלעי ראה בעבודת האדמה חלק מהתחדשותו של העם. יהודים שיגיעו לארץ ישראל צריכים לעבד את אדמתה, ליצור מקורות פרנסה ולבנות חברה המסוגלת להתקיים בכוחות עצמה. בכך התקרבה משנתו אל הציונות המעשית שהתפתחה מאוחר יותר, שבה העלייה וההתיישבות היו יסודות מרכזיים.

במקביל ניהל הרב אלקלעי מאבק רעיוני בתוך העולם היהודי. הוא תקף את הרפורמים ואת הרבאיי אברהם גייגר, שלדבריו ביקש להחליף את ירושלים בברלין. הוא התנגד להשמטת זיכרון ירושלים, מלכות בית דוד וקיבוץ גלויות מנוסח התפילה. הוא גם התנגד לתהליכים של שינוי ההלכה והרחקת המסורת.

בשנת 1874 עלה הרב אלקלעי לארץ ישראל עם אשתו אסתר, והשתקע בירושלים. הוא כבר היה בן יותר משבעים. משם המשיך לפרסם את דעותיו ולעסוק ברעיון יישוב הארץ, אך לא זכה לראות את התנועה הגדולה שקיווה להקים. הוא נפטר בירושלים בשנת 1878 ונקבר בהר הזיתים.

והרצל? הוא לא חשב על הרעיון לבד. סבו של תאודור הרצל, שמעון לייב הרצל, היה חבר בקהילתו של הרב אלקלעי בזמון ושימש בה בתפקידים בבית הכנסת. אנציקלופדיה יודאיקה מתארת אותו כחסיד של הרב אלקלעי. קיימות עדויות לכך שהחזיק באחד העותקים הראשונים של הספר "גורל לה'". מניחים שגם הנכד, תיאודור הרצל, הושפע מדעותיו ותוכניותיו של הסב לאור רבו, הרב אלקלעי.