אל תעצרו את הגשם - תבנו תיבה (או: איך להתגבר על סערות החיים?)

מסופר על חסיד אחד שהגיע לרבי שלו שבור לב, כשהוא טובע בתוך ים של צרות כלכליות ומשפחתיות קשות. הוא התייפח ושאל: "רבי, למה הקדוש ברוך הוא מביא עליי סערות כאלה? למה הוא לא עוצר את הגשם ומקל מעליי את המשא?".

חייך אליו הרבי, סידר את בגדיו ואמר לו: "הקב"ה לא תמיד מבטיח לעצור את הגשם. לפעמים, התפקיד שלנו הוא לא לחכות שהשמיים יתבהרו, אלא לדעת לבנות תיבה".

משהו בלתי נסבל מתרחש כשאנחנו עוברים תקופה קשה. הנטייה הטבעית, והכמעט אוטומטית, היא לחכות שהסבל יסתיים. אנחנו נלחמים במציאות, עומדים בחוץ באמצע הסערה ומנסים בכל הכוח לעצור את הגשם. אלא שבמאבק הזה, במה שאינו בשליטתנו, אנו מבזבזים כוחות נפש עצומים, עד שלא נשארת לנו אנרגיה לעשות את מה שנמצא בשליטתנו.

בפרשת נח, הקב"ה לא אומר לנח "אני אעצור את הסערה כדי שתוכל לחיות". הוא אומר לו: "בּוֹא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז', א'). הוא מצווה עליו להיכנס לתיבה עם בני משפחתו, רגע לפני פרוץ המבול.

וכך גם היהדות, בחוכמתה. היא אינה מציעה קסמים או טריקים. הבעיות שלנו לא ייעלמו ביום אחת, והמשימה שלנו בחיים היא לא תמיד לשנות את המציאות החיצונית, אלא לבנות בתוכנו מרחב מוגן ויציב. סוג של "תיבה" פנימית שתאפשר לנו לחיות ולהתמודד, גם כשהסערה בחוץ עדיין משתוללת.

כשהסערה משתוללת בחוץ - כנסו פנימה

למה המוח שלנו נמשך למה שאין לו שליטה עליו?

מבול, מצד אחד, יכול להיות חיצוני. המצב הביטחוני, המצב הפוליטי, החדשות הבלתי פוסקות, חוסר הוודאות, בעיות בריאותיות או קשיים שנחתו עלינו ללא אזהרה מוקדמת. מצד שני, קיים מבול נוסף, פנימי, שכולל מחשבות, חרדות, פחדים, תרחישי אימה ודאגות, שמציפים אותנו מבפנים.

גם היהדות וגם הפסיכולוגיה המערבית מכירות בכך שהמוח נוטה להיתקע באובססיביות במה שאינו בשליטתו. התוצאה: תחושת משתקת של חוסר אונים. אנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה יקרים בניסיון לנחש את העתיד או לשלוט בתוצאות, בזמן שבהווה אנחנו טובעים.

אנחנו לא יכולים לשנות את העולם או להפסיק את המבול. אבל אנחנו יכולים לבנות תיבה, לבחור את המרחב שלנו ולפעול בצורה שבאפשרותנו להשפיע.

איך בונים תיבה נפשית כשיורד גשם?

הצעד הראשון הוא לעשות סדר. יש הבדל בין המבול לתיבה. המבול מסמן לנו להכיר בכל מה שכרגע גדול מאיתנו ואינו בשליטתנו, כמו תוצאה של בדיקה רפואית, החלטות של אדם אחר, המצב הכלכלי, או עצם העובדה שהמשבר כבר קרה.

התיבה אומרת לנו למקד את הזרקור אך ורק במה שנמצא בשליטתי היום. איך אני נושם, למי אני בוחר להתקשר, כמה חדשות אני צורך, האם אני מקפיד לאכול ולישון בצורה סבירה, או איזו מילה טובה אני אומר לעצמי ולסובבים אותי.

במקום לצעוק על השמיים שיפסיקו להוריד גשם - סגרו את החלונות והתמקדו במה שאתם יכולים לעשות בזמן הקרוב.

שלוש הקומות של התיבה (או: איך בונים חוסן?)

התיבה של נח הייתה בנויה משלוש קומות. את שלוש הקומות האלה ניתן להמיר לשלושה צעדים שאנחנו יכולים ליישם ברגעים של משבר. השיטה מבוססת על שיטת "הכנעה, הבדלה, המתקה" של הבעל שם טוב, ועל פי שיטתו של הרב יצחק פנגר FHT.

1. הקומה הראשונה: הכנעה – להפסיק להילחם במציאות

הקומה התחתונה בתיבה מלמדת אותנו, קודם כל, לקבל את המצב כפי שהוא. הכנעה נחשבת לעיתים לחולשה, אבל למעשה פירושה היא להביט למציאות בעיניים ולהגיד: "זה המבול שלי עכשיו. זה קיים וזו עובדה". אנחנו נוטים לבזבז שבועות וחודשים בכעס על כך שהחיים נראים שונה ממה שתכננו. הגישה הזו קוראת לנו להפסיק לדרוש מהקב"ה ומהמציאות הנוכחית להתאים את עצמה אלינו.

בנוסף, זה המקום שבו אנחנו זוכרים את מה שחז"ל אמרו על נח – שהוא היה "צדיק בדורותיו". המילה "בדורותיו" מלמדת אותנו חמלה עצמית. הדרישות והכוחות משתנים מתקופה לתקופה. אסור לנו למדוד תקופה קשה ומוצפת לפי ההישגים של הימים הטובים ביותר שלנו. אם אנחנו ביום טוב, מלא אנרגיה וגישה חיובית - נוכל לעשות, ליזום ולפעול יותר. אם אנחנו ביום שאין לנו כוחות - אנחנו יכולים לעשות רק את מה שחיוני, במינון מותאם ובלי להעמיס יתר על המידה.

2. הקומה השנייה: הבדלה – לדעת מה שלי ומה לא

הקומה האמצעית דורשת מאיתנו לעשות סדר ולהציב גבולות ברורים בין מה שנמצא באחריות שלנו לבין מה שלא. הבדלה היא ההבנה שאם אין לנו יכולת לעשות משהו, זה לא אומר שאין לנו ערך. יום חלש או יום עם קושי לא מגדירים את מי שאנחנו.

בשלב הזה אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו לא יכולים לשנות ומה אנחנו כן יכולים לעשות. למשל, "אני לא יכול לשנות את מה שכתוב בתוצאות הבדיקה או להעלות את המדדים ברגע אחד, אבל אני יכול להפסיק לחפש תשובות מפחידות בגוגל ולהתקשר לקבוע תור לרופא המטפל שלי". או "אני לא יכול לשנות כרגע את השוק הכלכלי, את המצב בעסק או את ההחלטות של הבוס שלי, אבל אני יכול לעבור על הוצאות החודש ולשלוח קורות חיים למקום אחד חדש".

בסוף היונה תגיע עם עלה של זית, והעולם ישתקם

3. הקומה העליונה: המתקה – להפוך צרה לצוהר

המילה "צוהר" (החלון שבנה נח בתיבה) נכתבת באותן אותיות של המילה "צרה", אבל בסדר שונה. למרות שלא תמיד אפשר להוציא את הבעיה מהחיים ברגע אחד, אפשר לשנות את המשמעות שאנחנו מעניקים לה ולהכניס לתוכה נקודה של אור. המתקה פירושה למצוא פעולה אחת ויחידה שאנחנו יכולים לעשות בתוך 24 השעות הקרובות כדי לייצב את הנפש. זו יכולה להיות תפילה, בקשת עזרה מאדם קרוב או שיחה עם חבר.

מספיק עלה אחד של זית

אחרי כל החורבן, המבול והסערה הגדולה שפקדה את העולם, שולח נח מן התיבה יונה כדי לבדוק אם המצב נרגע. היונה חוזרת אל התיבה עם "עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ". עלה אחד קטן. ובכל זאת, דווקא העלה הקטן הזה הוא הבשורה שמעידה יותר מכל דבר אחר שהעולם מתחיל להשתקם.

זהו אולי המסר המרכזי והמנחם ביותר של פרשת נח עבורנו. כשאנחנו נמצאים בתוך משבר, אנחנו מחכים לישועה השלמה, לפתרון טוטלי של כל הבעיות, להעלמה מוחלטת של הקושי או לחזרה מיידית לשגרה. עד שזה קורה, אנחנו מרגישים שאין תקווה.

הפרשה הזו מלמדת שבתקופות קשות אנחנו לא צריכים יער שלם. לפעמים מספיק עלה אחד של זית כדי להחזיר לנו את האמונה שבסוף יהיה טוב.

וגם לנו יש עלים קטנים בחיים. אנחנו קמים כל בוקר, נושמים, יש לנו קהילה תומכת, יש לנו משפחה, חברים, פרנסה. גם אם לא הכל מושלם - הילד שלנו עושה בעיות בבית הספר או שהמצב הכלכלי קשה - עדיין יש לילד הרבה מידות טובות אחרות, והצלחנו לקנות מצרכים עבור הארוחה הבאה, תודה להשם. העולם שלנו מתחיל להשתקם.

הסיפור של נח אינו סיפור על שליטה במזג האוויר, הוא סיפור של בחירה אנושית. במקום לבזבז את שארית כוחותינו בניסיון לעצור את המבול המשתולל בחוץ, מזמינה אותנו הפרשה להפסיק להילחם בגשם, להיכנס פנימה אל התיבה, לתרגל הכנעה מול המציאות ולפתוח צוהר קטן של אור. העלה כבר בדרך.

שירה פריאנט היא מאמנת בשיטת הרב פנגר לניהול רגשות