הילד לא רוצה ללכת לבית הספר? יש סיבה לכך

בחלק מהבתים, בשבועות הראשונים של שנת הלימודים, הבוקר משתבש. הילד מתעכב, מתלונן על כאב בטן ולפעמים נשאר במיטה. ברוב המקרים זה חולף תוך כמה ימים. אם הוא נמשך, כדאי להבין מה קורה לפני שמחליטים איך להגיב.

התופעה אינה אקראית. היא נפוצה במיוחד סביב מעברים, בגילאי 5 עד 7 וב-11 עד 14, כלומר סביב הכניסה לכיתה א' ולחטיבת הביניים.

מי נשאר בבית ולמה?

נדמיין שני ילדים בכיתה ה'. דני לא הכין שיעורי בית ומקווה להימנע מהתוכחה של המורה. הוא מתלונן, אבל אם ההורים יעמדו על שלהם, הוא ייקח את התיק וילך. מיכל לא ישנה בלילה, חשה לחץ בחזה כשהגיעה לפתח הבית, ובכתה כשאמא ניסתה לצאת איתה. הכוח לא יעזור כאן. אם מיכל תעמוד בשער בית הספר בניגוד לרצונה, היא תתפרק.

מבחוץ שניהם "לא רוצים ללכת". אבל אנשי מקצוע מסוגלים להבחין ביניהם. לפי סקירה בכתב העת American Family Physician, ילד שמסרב ללכת בגלל פחד או מצוקה שונה מילד שמסרב ללכת כי יש לו דברים מהנים יותר לעשות (חברים, בילוי, חופש או הימנעות ממשימה מסוימת). מבחוץ זה נראה דומה, אבל התגובה הנכונה שונה.

ילד שנעדר מבחירה (או מבריז) נוטה להסתיר את זה. ילד שמסרב ללכת מתוך פחד, ההורים יודעים על כך, והוא במצוקה ממשית. עונש יכול לשנות את ההתנהגות של דני. אצל מיכל זה רק יגדיל את הפחד.

מה עומד מאחורי הסירוב?

הסיבות רבות, וכדאי לברר איזו מהן רלוונטית. כמה דוגמאות להמחשה:

ילד בכיתה א' בוכה בכל פרידה ומתעקש שאמא תישאר איתו בכיתה. הוא חושש שמשהו יקרה לה כשהוא לא שם. חרדת נטישה כזו נפוצה בגילאים צעירים, ולעיתים מתעוררת אחרי אירוע, כמו מחלה במשפחה או פרידה בין ההורים.

ילדה בכיתה ו' מפסיקה ללכת אחרי שחברות הפסיקו לדבר איתה, ומתחמקת מכל שאלה על בית הספר. הפחד שלה אינו מהלימודים אלא מילדים אחרים, וזו אחת הסיבות המוכרות להימנעות מבית הספר.

ילד בכיתה ד' מתקשה בקריאה, ואיש לא אבחן אותו. בכל יום שבו קוראים בקול הוא חש השפלה, ולכן מבקש להישאר בבית.

מתבגרת בכיתה ט' מפחדת להישאל בכיתה ובמבחנים, וכל מבחן מעורר בה בחילה.

אצל מתבגרים, הסיבות עשויות להיות רחבות יותר. סירוב חדש אצל ילד בוגר יותר מסוגל להיות קשור לקשיים עם בני גילו, כולל בריונות, או לבעיות התנהגותיות, ולעיתים נדרשת הערכה מעמיקה. ובין ההפרעות הנלוות, נמנים חרדה, פוביה, טראומה, ליקויי למידה ודיכאון. נער בכיתה י' שאומר "אין טעם ללכת" אינו בהכרח עצלן. כדאי לשמוע גם את מה שמסתתר מאחורי המשפט.

איך זה נראה בבוקר?

אצל ילדים רבים החרדה מתבטאת בגוף. הילד מתעורר עם כאב בטן או כאב ראש, מבקש להישאר בבית, ואם נשאר, הכאב נעלם עד עשר בבוקר. ההורה נוטה לחשוב שהוא מעמיד פנים, אבל הכאב אמיתי, כי חרדה גורמת לתסמינים גופניים. לכן קודם שוללים בעיה רפואית, ואם אין כזו, מבינים את הכאב כמשקף מצוקה.

סימנים נוספים יכולים להיות התפרצויות כעס או בכי בבוקר, התחמקות משיחה על בית הספר, ושינויים בשינה ובתיאבון.

ההיעדרות שמחזקת את עצמה

ביום ראשון הילדה בוכה, וההורים מחליטים לתת לה לנוח. ביום שני היא מבקשת שוב. אחרי שבוע של היעדרות, בית הספר כבר שולח הודעות על חיסורים. אחרי חודש, כל נסיעה לבית הספר מרגישה נוראית, והחזרה קשה בהרבה.

ההקלה בבית מחזקת את ההימנעות. האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים מזהירה שהורים עלולים, בלי כוונה, להעצים חרדה כשהם תומכים בהימנעות. ולכן יעד הטיפול העיקרי הוא חזרה מוקדמת לבית הספר. אין צורך לגרור את הילד, אבל חשוב להשאיר את הכיוון ברור.

מה אומרים בבית?

המילים של ההורה יכולות לעשות את השינוי. כמה דוגמאות:

• במקום "אין ממה לפחד", אפשר לומר "אני רואה שזה מפחיד אותך, בוא נחשוב מה יעזור". ילדים עם חרדה צריכים לדעת שההורים לוקחים את הרגשות שלהם ברצינות.
• במקום "למה את עושה לי את זה כל בוקר", אפשר לשאול "מה בבית הספר הכי קשה לך עכשיו?".
• השוואה לאח או לחבר מוסיפה בושה למצוקה, ולכן עדיף להימנע ממנה.
• איום ב"אם לא תלכי, לא תקבלי צעצוע" אינו מלמד את הילדה להתמודד. חיזוק על כל צעד קטן עובד טוב יותר.

כדאי לשוחח בשעה רגועה, לא בשיא הלחץ של הבוקר, ולשמור על שגרה קבועה של שינה וארוחת בוקר.

תוכנית חזרה בפועל

חזרה אחרי היעדרות ארוכה אינה קורית ביום אחד. תוכנית הדרגתית יכולה להיראות כך: בשבוע הראשון ההורה מלווה את הילדה עד השער ונפרד שם. בשבוע השני היא נכנסת לשיעור הראשון, ולמחרת נשארת עד ההפסקה. בשבוע השלישי היא נשארת עד הצהריים, ובהמשך יום מלא. לאורך הדרך אפשר להסכים על מקום בטוח, כמו חדר היועצת, שאליו היא יכולה ללכת כשקשה לה, ועל איש קשר קבוע שמקבל אותה בכניסה.

לא להתמודד לבד

הטיפול דורש לעיתים קרובות עבודה משותפת של המשפחה, הילד, בית הספר והמטפל. הצעד הראשון אפשרי בתוך בית הספר: שיחה עם המחנכת והיועצת, ואם צריך, עם הפסיכולוג החינוכי. בישראל, השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) פועל ברשויות המקומיות ובכפיפות לשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך, וישנם מוקדים שמציעים תמיכה לתלמידים, להורים ולאנשי חינוך.

מתי לא ממתינים?

כשהסירוב נמשך שבועות, כשהתסמינים הגופניים חוזרים, או כשיש שינוי חד בהתנהגות, מומלץ להיעזר באיש מקצוע. אצל מתבגרים, אמירות של ייאוש מצדיקות פנייה מיידית. הטיפול המקובל לחרדה בילדים הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהוא טיפול קו ראשון לחרדה בילדות, ובו הילד מקבל כלים להתמודדות ונחשף בהדרגה למה שמפחיד אותו. תרופות אינן טיפול עצמאי לסירוב ללכת לבית הספר, ויש להיוועץ עם איש מקצוע.

המידע בכתבה כללי ואינו תחליף להערכה מקצועית.