"ה', תן לי לחיות ולגדל אותו": ארבעה ימים אחרי הלידה הגיעה הבשורה המרה

התינוק הונח בזהירות על הכרית הלבנה והובל לכיסא אליהו. היולדת הטרייה ליוותה אותו במבטה, כשעיניה לחות ושפתיה רוחשות תפילה. "עמדתי שם ואמרתי: 'ה', אני מודה לך שזכיתי לראות אותו נולד, ואני מבקשת ממך רק דבר אחד – תן לי לחיות ולגדל אותו".

לפני חמש וחצי שנים, ארבעה ימים אחרי לידת בנה השני, קיבלה דניאלה שיבר (גולן) (34) את תוצאות הבדיקה שבישרו לה כי חלתה בסרטן. בזמן הריאיון היא מרדימה את אלומה המתוקה בת השנתיים וחצי, בעוד לביא ועוז, הגדולים יותר, כבר ישנים. רגע משפחתי ויומיומי – אך לא טריוויאלי.

"שום דבר לא מובן מאליו"

דניאלה ויוסף התחתנו צעירים – היא בת 24 והוא בן 25. "לקחנו לנו זמן עד שנכנסנו להיריון הראשון", דניאלה פותחת, ומציינת כי ההיריון המיוחל הגיע לבסוף לאחר טיפולים. "כבר מאז ליוותה אותי ההבנה ששום דבר לא מובן מאליו. הרבה פעמים יש קשיים אחרי הלידה הראשונה. אבל אצלי, אחרי הלידה שכבתי בבית החולים והכרזתי: אני רוצה עוד ילד", היא צוחקת.

בחסדי שמיים, כעבור מספר חודשים זכו בני הזוג להיריון נוסף, הפעם טבעי. בשבוע ה-38 להריונה, הבחינה דניאלה בגוש דמוי גולה מתחת לעור. היא תלתה זאת בתופעות הקשורות להיריון ונותרה רגועה. "יום למחרת סיפרתי עליו לאמא שלי, והיא מיד נכנסה לפעולה". התורים לכירורגיה היו רחוקים, אבל האם לא ויתרה. "היא התחילה להפעיל קשרים ולהתקשר למי שאפשר. לבסוף נקבע לי תור לכירורג מהיום למחר". הבדיקה איששה ממצא חריג. דניאלה נשלחה לאולטרסאונד, שהמשיך בו במקום לנטילת דגימת ביופסיה. היא שוחררה בידיעה שהתוצאות יגיעו בשבועיים הקרובים.

היית ערב לידה. הגעת ללידה עם חששות?

"החלטתי שאת תשומת הלב שלי אני שומרת ללידה. גם כך כל לידה שעוברת בשלום היא נס. שיגרתי את העניין לחלק האחורי של הראש, והמתנתי שרק יעדכנו אותי שהכול טוב, ובכך נסיים את הסיפור".

כמה ימים לאחר הבדיקה הגיח בנם של דניאלה ויוסף לאוויר העולם – תינוק מתוק ושמנמן במשקל 4.100 ק"ג. יממה אחרי שיצאה ממחלקת היולדות, בעודה מתכננת ללכת לנוח, התקבלה שיחת טלפון ממספר לא מוכר. הדובר הזדהה ככירורג שאליו פנתה. "הוא התחיל להתעניין האם ילדתי, ואיך אני מרגישה". דניאלה הופתעה מהשיחה הלא צפויה, שקיבלה עד מהרה תפנית חדה: היא התבקשה להתייצב למחרת בבית החולים. "ניסיתי לשאול אותו: 'דוקטור, תגיד לי במה מדובר? אני לא יכולה לחכות עד מחר'. הוא ענה שהוא מצטער אבל לא יכול לומר מעבר לכך".

"אני חלק ממשהו גדול"

למחרת, בשעות הבוקר, עשו בני הזוג את דרכם לבית החולים. אימה של דניאלה התגייסה לשמור על הרך הנולד, במחשבה שהם ישובו בתוך מספר שעות. "הייתי אחרי לידה, כשהכול עדיין כאוב והגוף מפורק", היא משחזרת. בבית החולים נחתה עליהם המהלומה. "הרופאה שאלה אותי כמה שאלות, ואז אמרה: 'אין דרך יפה להגיד את זה. יש לך סרטן'".

כשדניאלה מתארת את רגע קבלת הבשורה, היא זוכרת לטובה את האופן בו הרופאה הציגה להם את הבאות. "היא אמרה: 'זאת תהיה שנה קשה, אבל את תעברי אותה'. המילים הרגיעו אותי. אמרתי לעצמי: 'בסדר, יאללה, שנה אחת'. הייתי עוד לפני הבדיקות, כך שאני לא יודעת אם היא באמת ידעה שזה מה שצפוי או שרק רצתה להרגיע. בכל אופן, המשפט נתן לי תקווה שמאוד החזיקה אותי".

הרופאה הציעה לבני הזוג לצאת מהחדר לאוורור קל, לפני שיעברו לפסים המעשיים של הפרוטוקול הרפואי. "קנינו משהו לאכול, אבל לא הרגשנו לא טעם ולא ריח. אני אפילו לא זוכרת מה דיברנו שם, מלבד מחשבה אחת שחקוקה לי היטב: שהסרטן הזה הוא מסר מה'. הייתה לי בהירות שהכול מכוון, ושה' מכוון אותי לאיזו שהיא שליחות שאני צריכה להביא לעולם".

שלושה ימים אחר כך, בשבת בבוקר, נכנס עוז התינוק בבריתו של אברהם אבינו. "עמדתי בברית וממש בכיתי – האם יש מצב שלא אראה את הילד הזה גדל? מצד שני, דווקא הברית נתנה לי פרופורציות. הרי אני חלק מדורות על דורות של נשים ששולחות את הילד שלהן למוהל. בכל התקופות, כולל שנות הגלות והשואה, שרשרת הדורות המשיכה. זה עזר לי להבין שאני כאן לא רק בתור עצמי, אלא חלק ממשהו גדול".

החודש הראשון לאחר הגילוי הוקדש לשימור פוריות, והיא מצאה את עצמה נוטלת הורמונים, בעודה ימים ספורים אחרי לידה. הרופאים הקצו לה חודש בלבד לתהליך השימור, לפני שתתחיל בטיפולים נגד הסרטן. הם הבהירו, עם זאת, כי בגלל הסמיכות לזמן הלידה אין הבטחה שהשימור יצליח. דניאלה התעקשה לעבור את התהליך – שכלל שני ניתוחים, והיה על חשבונה בלבד. היה לה ברור כי משפחתה עוד עתידה להתרחב.

"רק ה' יודע"

בחול המועד פסח נכנסה דניאלה לטיפול הראשון בכימותרפיה. כשאני מבררת איתה מה חקוק לה במיוחד מהמאבק במחלה, היא משיבה מיד: "השיער. עד הרגע האחרון הייתה לי מין פנטזיה כזו שאצלי השיער לא ינשור". היא משחזרת בחיוך כי בעלה, שהכיר את עולמם של החולים מהתנדבותו בעמותת "זיכרון מנחם", הציע שידאגו בכל זאת לפאה. "הוא היה אומר: תיקחי, שיהיה לך בבית".

דניאלה מתארת כיצד ניסתה "לדחות את הקץ", כלשונה, ולשמור על שיערה הטבעי, אך ההתקרחות הייתה בלתי נמנעת ולוותה בדמעות. עם זאת, היא מבקשת לראות את הצד החיובי גם כאן. "הנוכחות הפיזית של הקרחת מעבירה מסר לאנשים עם מה אתה מתמודד. תמיד יצאתי לבית החולים מתוקתקת ולבושה יפה, ומבחוץ הייתי נראית יחסית טוב. הרבה פעמים שמעתי מאנשים שראו אותי: 'אה, את דווקא בסדר'. מה, אני צריכה להראות לכם את הקרחת שלי או את הצלקות כדי שתבינו שאני חולה?", היא תוהה בכאב. "הייתי חולה והרגשתי זוועה. 'כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב'. רק ה' רואה מה אתה עובר באמת".

במקביל לטיפולים הקשים, הייתה גם האימהות לתינוק שזה עתה נולד ולאחיו בן השנה וחצי. "להיות אימא חולה זאת אחת ההתמודדויות הקשות. בתור אימא את אמורה לדאוג לילדים שלך, וכאימא חולה את לא מצליחה. אלו ייסורי מצפון בכל דקה שאת נחה. ניסיתי לשלוט על הסיטואציה עד כמה שאני יכולה". בין טיפול לטיפול, גופה היה חלש מאוד. היא התקשתה להניעו, אך לא ויתרה על מה שרק יכלה לעשות. הכימותרפיה ניתנה אחת לשלושה שבועות ולוותה במתן סטרואידים, הממריצים את הגוף וגורמים לתחושה טובה למשך מספר שעות. "החלטתי שבימים בהם אני חוזרת מהטיפול, כשהסטרואידים עדיין משפיעים ואני מרגישה טוב, אקלח את הבן שלי".

"אלומה של אור"

הפרוטוקול הרפואי כלל חמישה סבבי טיפולים. אחריהם הגיע ניתוח, במהלכו הוציאו הרופאים את האזור בו התגלה הגידול ורקמות נוספות מסביב. "כשהוציאו, הם גילו שלא נשארו שם תאים סרטניים בכלל – הכימותרפיה חיסלה את כולם". חצי השנה הבאה הוקדשה לטיפולים מניעתיים.

באיזה שלב את מבינה שהמלחמה בסרטן מאחורייך?

"אף אחד לא עושה לך חגיגה, זה לא עובד ככה", היא מסבירה בעדינות. בחלק מבתי החולים קיים נוהג: לצלצל בפעמון כאשר חולה סרטן מסיים את טיפוליו. דניאלה מבהירה כי המציאות קצת יותר מורכבת. "אין איזה רגע שהכול נגמר".

תסבירי.

"הקושי האמיתי, שלי לפחות, התחיל אחרי הטיפולים. במהלך הטיפולים אתה במלחמה, וצריך לשריין את הכוחות שלך כדי להתמודד. זו שנה אינטנסיבית, כולם סביבך, ואתה כמו כדור של אדרנלין. פתאום זה נגמר, ואז מתרחשת נפילה של אנרגיות. במקביל, את כביכול נקייה, ולכן מצפים שתתאפסי על עצמך ותחזרי לחיים". היא מציינת, כי השפעות הטיפולים מלוות את המטופל זמן רב קדימה. "זה משפיע לך על כל הגוף – העצמות, השרירים, הכול. הכימותרפיה היא מעין מוות קטן כדי להימנע מהמוות הגדול, וזה מה שאנשים לא מבינים". חשוב לדניאלה להתייחס גם להתמודדות הרגשית שמלווה את חולי הסרטן שנים קדימה – כאשר כל דבר מקפיץ את החוויה הארוכה והקשה שעברו.

דניאלה מלאה באנרגיות טובות, והשיחה עימה נעימה ושזורה בצחוק. כיום היא עובדת כמטפלת באומנות, ורואה כשליחות את העלאת המודעות לבדיקה לסרטן נשים. "אני כל פעם מבינה כמה חסדים ליוו אותי", היא אומרת. היא מזכירה את הגילוי של המחלה, שקרה בדחיפת אימה. לדברי הרופאה שאבחנה אותה, לו הייתה מגיעה חצי שנה מאוחר יותר – המצב כבר היה סבוך בהרבה. "ברגע שהסרטן מגיע לשלב 4, של הגרורות, הוא הופך לסרטן כרוני. כשאת מגלה את הסרטן בזמן, עדיין צפויים טיפולים קשים, אבל את יכולה להירפא ב-100%. חשוב לי לצעוק את המסר הזה.

"אנשים מפחדים להגיד את המילה 'סרטן', ומכנים אותו 'המחלה'. אני מתעקשת להגיד 'סרטן', כי אני חושבת שברגע שאתה מאדיר את הפחד ממשהו, אתה רק מגביר את החרדות והחששות. סרטן זה משהו שהוא קיים, ואפשר להתמודד איתו, ובעזרת ה' אפשר להמשיך ולחיות גם אחריו".

בסיום הריאיון היא מזכירה את בתה בת השנתיים וחצי. "הטיפולים בסרטן הרבה פעמים פוגעים בפוריות. לפני שהתחלתי אותם, אמרתי לה' שאני לא מוכנה להתפשר על ילדים נוספים. עשיתי שימור פוריות, אבל ברוך ה' לא נזקקתי להשתמש בו". כשנתיים לאחר תום הטיפולים, דניאלה חשה כאבים שהרעידו את ליבה. "חשבתי שזהו, הסרטן חזר – אבל זה היה היריון".

היא מספרת על השמחה הגדולה עם גילוי ההיריון, לצד התמודדות לא קלה של התופעות שליוו אותו, וכל זאת במקביל למילואים של בעלה. "ופתאום היא נולדה – ילדה מתוקה וחמודה. קראנו לה אלומה. אלומה של אור אחרי הסרטן ובתוך המלחמה. אלומה שהיא כל כך לא מובנת מאליה".